רגע בלי עברית

סביר שהשילוב של אבשלום קור ושל הרכבת הקלה מעורר צמרמורת בגבם של ירושלמים, עוד לפני ששמעו על ההצעות של אבשלום קור לשמות התחנות של הרכבת.

כצפוי, אין להצעות של קור הרבה קשר לסוגיות לשוניות; דווקא בגלל זה אני מניח שלקרוא את המסמך שהכין יהיה מאוד משעשע. אם מישהו מוצא קישור, אנא לשתף אותנו!

אני עוד מצליח להבין את הבעיה שיש לו עם המלך ג'ורג' (למרות שמדובר בשם של הרחוב המרכזי בעיר), ומידת הרחמים עוד מאפשרת להתייחס בסלחנות לרח' יפו (הרחוב הראשי השני), אבל מה יש לו נגד בית הכרם, רמת אשכול, והגבעה הצרפתית? כנראה שהמטרה היא לבלבל את הנוסעים כך שיאלצו לקנות כרטיס נוסף כדי להגיע למקום בו התכוונו לרדת מהרכבת.

תוספת: רשימה של אבירמה גולן בעקבות הצעותיו של אבשלום קור.

נאומי הנצחון

אני מתנצל על העיסוק בזוטות אך בכל זאת הנה שתי הערות בשולי נאומי "הנצחון".

1. האליטרציה "ציונות ומצוינות" של ביבי לא עבדה טוב באוזניים שלי. אולי אם היה מדובר בסיסמת בחירות זה היה עובד, אבל במסגרת של נאום המרחק הסמנטי בין "ציונות" ל"מצוינות" גרם לכך שצירופן יחד צרם לאוזניי.

2. כמו שלברק היא את "כ-ו-ל-ם", ללבני יש את ההרגל המגונה לומר "ישראלים" במעליל, "ישר-אֶ-לים", במקום במלרע. נקווה שהגיה זו לא תהפוך לנפוצה יותר...

היה או לא היה?

בתגובה לרשימה בהארץ נכתב שציפי לבני אמרה שיונת השלום עומדת בחלון אז צריך לפתוח לה את הדלת.

לי דווקא זכורה התבטאות על לכך שצריך לא לטרוק את הדלת, וגם גוגל לא עזר לי למצוא את המטפורה המעורבבת שמיוחסת ללבני.

האם אכן לבני אמרה את שמיוחס לה? אשמח לקבל הפניה לציטוט המדויק.

דוברמניה

בהתחלה חשבתי שמדובר במשהו חד פעמי, אך עושה רושם שהכינוי ממשלת ביברמן או סתם ביברמן (על משקל ביבי+ליברמן) הולך וקונה לו אחיזה.

עוד, עוד, בבקשה עוד

אני לא יכול להימנע מעוד כמה הברקות לשוניות מטוקבקים...

בתגובות לכתבה ב YNET על כתב האישום נגד אולמרט מצאתי שתי פנינים.

8. הבובליכודניקים "שוכחים" שאולמרט הוא איש הליכוד 30 שנה


49. שמעון פרס לטרור ישחרר אותו מיד

גם נתקלתי כעת ברשת במילה וואטאבה. הניחוש שלי הוא שמדובר בכתיב עברי משעשע למילה whatever (סחתיין על ההגיה המסוגננת בלי ה R בתעתיק...)

תצפית קטנה

בזמנו דנו כאן בכינוי סמול למחנה השמאל בשפת הטוקבקים, והועלו מספר השערות לגבי מקור ומשמעות צורת הכתיבה הזו. אחת מהן הייתה שהמטרה היא לרמוז ל small באנגלית. הנה חיזוק להשערה זו:

אמיר אורן כותב בהארץ: "פרס הלך ימינה ולמעלה, לקדימה ולנשיאות; עוז הלך שמאלה, לסמול שחולם להיות ביג; ורק ברק נשאר באמצע..."

איך אומרים את זה בעברית?

כותרת ב YNET: פתרון אולטימטיבי לבעיה הפלסטינית.

לפעמים נוח שיש תחליפים לועזיים למילים עבריות.

(אני מניח שאני לא צריך להיות מפורש יותר)

קיקרו לא יכול היה להגיד זאת טוב יותר

יש משהו חביב בכך שבהכרזת הפרישה שלו אמר רן כהן אני הולך לעשות לנשמתי, במקום "לעשות לביתי" שהפך כבר לביטוי מקובל בקרב הפוליטיקאים בארץ.


(הכותרת היא, כמובן, רמז לפתגם הלטיני Cicero pro domo sua).

דיון מההפטרה

רן הכהן כותב בתרבות וספרות של הארץ על האבחנה הכאילו-לשונית יהודי נפטר, גוי מת: "הפלפול הדתי-לאומני הזה הוא מהלך כפול של התחסדות. ראשית, ההבחנה מוצגת כעניין דתי נייטרלי: הקדוש ברוך הוא, שברא את האדם בצלמו, בחר להטיל עול מצוות על יהודים בלבד; אין כאן מה להיעלב, ובוודאי שאין כאן גזענות. שנית, הפוליטיות של ההבחנה מוסתרת על ידי הצגתה כעניין של עברית נכונה, ממש כמו ההבדל בין "שלוש" ל"שלושה". דובר שאינו מבחין בין המיתות אינו נתפס כבעל השקפת עולם שונה (שוויונית, נאורה), אלא כבור ועם הארץ, כמי שאינו מכיר את כללי הלשון ואינו שולט במקורות - כמיטב המסורת על אודות "העגלה הריקה"."

על איזה דיאלקט של בעברית מדבר רן הכהן? נדמה מהרשימה שיש בידול מובהק, ואין משתמשים במילה "מת" ביחס ליהודים ולהיפך. ייתכן שבמגזרים מסוימים אכן כן, אף שאינני בטוח בכך. להרגשתי אין הדבר נכון לגבי העברית הישראלית כפי שלמשל משמשת את אמצעי התקשורת החילוניים. לאור כך שאין נתונים סטטיסטיים ברשימה אינני יודע איך להתייחס לטיעון ולמסקנות של הכותב.

דעות ותגובות יתקבלו בברכה.

עם הגב לקיר

במסוף לשבת של ידיעות אחרונות מספר נחום ברנע: כאשר שר הקליטה אלי אפללו היה ראש סיעת קדימה בכנסת, הוא ביקש פעם לשמח את אהוד אולמרט. "הסיעה", אמר, "נותנת לך רוח גבית מכל הכיוונים".

חובבי עברית יהנו גם מהציטוטים שמביא ברנע ממשלי קרילוב בתרגומו הרענן כטל של חנניה רייכמן.

מטפורה פיצוץ

YNET: ח"כ שנלר: מפגיני השמאל מול ביתו של מח"ט בנימין - מחבלים.

הסכנה במטפורות כמו "פצצה מתקתקת" וכד' ידועה. ההדגמה הנוכחית אינה חביבה יותר.

בהגמה נאה איך מטפורות יוצרות תמונה מחשבתית שלמה, הסביר הח"כ שאנשי השמאל "מניחים מטעני חבלה אידאולוגיים". אכן, הסכנה דומה: מטעני חבלה הורגים, ורעיונות הם מסוכנים לא פחות...

פרשת השבוע

בהחלט יותר "חמור" מסמרטוטים.

עיקר המחלוקת הלשונית היא האם תמיר אמרה "אני מנקה את החרא", כפי שהיא טוענת, או "את חתיכת חרא" כפי שטוענת רונית תירוש. הניסוח הראשון הוא רק גסות רוח, ואילו השני הוא כבר כינוי גנאי...

קקתיבה

עולם הטוקבקים מספק חומר גלם רב לדיון לשוני, ולעשעוע - לא רק לאובדן האמון במין האנושי.

אחד המנהגים שפשו אצל הטוקבקיסטים הימניים הוא הכינוי סמול במקום שמאל. עיוות שמות של אננשים היה מאז ומעולם דרך להעליב ("אהוד ברח" היא ההתחכמות הפוליטית שעולה כרגע בדעתי, אבל השימוש הנפוץ בשיטה זו הוא אצל ילדים), אך מדוע בעצם סמול יותר מעליב מאשר "שמאל"?

מחר יעטפו בזה דגים

אוי לאוזניים שכך שומעות - מעל בימת כנסת ישראל נשמע הכינוי סמרטוטים ביחס לחברי הכנסת של מפלגת העבודה... זאב סגל (הארץ) מוטרד יותר "מהצנזורה" שהפעילה יו"ר הכנסת דליה איציק.

לא כאן המקום לדון בגבולות השיח בכנסת (וסגל צודק, כמובן, באומרו שכבר נשמעו בכנסת דברים חמורים בהרבה). אך ראוי להרהר באופן שבו פותח סגל את רשימתו: "לו עיינה יו"ר הכנסת, דליה איציק, במילון אבן שושן, היתה מגלה כי לביטויים "אופי סמרטוטי" או "התנהגות סמרטוטית" יש שימוש מקובל כחלק מדו-שיח לגיטימי."

ראשית, בהחלט ניתן לשאול מה עניין שמיטה להר סיני: לו הוויכוח היה על פרשנות המילה, או על מידת חריפותה, הרי שהיה טעם לבדוק במילון. אך אם הדיון הוא על תרבות הדיון בכנסת, תרומתו של המילון מוגבלת הרבה יותר. והרי המילון אומר במפורש שמדובר בלשון הדיבור, וההגדרה מעידה שאיציק הבינה במה הדברים אמורים, ככל דובר עברית בארץ. מעבר לבעיות עקרוניות אלה, הרי שאבן שושן למרות מרכזיותו וחשיבותו אינו מילון מקיף במידה מספקת כדי לתת תשובה לשאלות עדינות על שימוש (usage). לצערי אין מילון העונה על דרישה זו.

השאלה הלשונית היא, כאמור, מידת החריפות או הגסות של הכינוי "סמרטוט" הנאמר ביחס לאדם.

לפי אבן שושן המרוכז: "כינוי גנאי למשהוי בלוי או למישהו בזוי".
לפי רב מילים: "כינוי גנאי לאדם רכרוכי, חלש אופי ונעדר דעה עצמאית, שניתן להשפיע עליו ולשנות את דעתו בקלות."

ובכן, על דבר אחד יש הסכמה: מדובר בכינוי גנאי. האם לכינויי גנאי צריך שיהיה "שימוש מקובל כחלק מדו-שיח לגיטימי", כפי שכותב סגל? אני לחלוטין לא בטוח. גם אם נקבל את עמדתו של סגל לגבי גבולות הדיון בכנסת, הרי שאין סיבה שנגזים ונאמר שמדובר בחלק מדו-שיח (כינויי גנאי אינם בדיוק חלק אינטגרלי מדו-שיח), ובודאי לא שנזכה דו-שיח כזה בכינוי "לגיטימי" ובכך ניתן לו לגיטימציה.

אך, הסוגיה מעט יותר מורכבת. לפי אבן שושן ההגדרה היא למישהו "בזוי" (או נקלה), ואם אכן בכך מתמצת המשמעות הרי שמדובר בלא יותר מכינוי גנאי. ההגדרה של רב מילים נאמנה יותר לשימוש בעברית המדוברת, ומדגישה שמודבר לא בכינוי גנאי ותו לא אלא בתיאור אופי ספיציפי ביותר, המדגיש (באופן מטפורי) רכרוכיות והיעדר יכולת עמידה. לפי הגדרה זו, שמוטב היה לו לסגל שהיה נעזר בה, דבריו של ח"כ גדעון סער היו בעלי תוכן רלוונטי לדיון, והביעו דעה שלגיטימי היה להעלותה. סער בחר בשפת דיבור ציורית, אך בה בעת גם באחת הדרכים המדויקות והקצרות בעברית לתיאור ההתנהגות אותה רצה לגנות. המילה רכרוכי עצמה, למשל, אינה קולעת באותה המידה למשמעות הרצויה.

תיאורים נוספים בעלי משמעות דומה, אגב, נפוצים למדי בשיח הפוליטי. למשל: שבשבת, חסר חוט שדרה, וכדומה.