אוי לאוזניים שכך שומעות - מעל בימת כנסת ישראל נשמע הכינוי
סמרטוטים ביחס לחברי הכנסת של מפלגת העבודה...
זאב סגל (הארץ) מוטרד יותר "מהצנזורה" שהפעילה יו"ר הכנסת דליה איציק.
לא כאן המקום לדון בגבולות השיח בכנסת (וסגל צודק, כמובן, באומרו שכבר נשמעו בכנסת דברים חמורים בהרבה). אך ראוי להרהר באופן שבו פותח סגל את רשימתו: "לו עיינה יו"ר הכנסת, דליה איציק, במילון אבן שושן, היתה מגלה כי לביטויים "אופי סמרטוטי" או "התנהגות סמרטוטית" יש שימוש מקובל כחלק מדו-שיח לגיטימי."
ראשית, בהחלט ניתן לשאול מה עניין שמיטה להר סיני: לו הוויכוח היה על פרשנות המילה, או על מידת חריפותה, הרי שהיה טעם לבדוק במילון. אך אם הדיון הוא על תרבות הדיון בכנסת, תרומתו של המילון מוגבלת הרבה יותר. והרי המילון אומר במפורש שמדובר בלשון הדיבור, וההגדרה מעידה שאיציק הבינה במה הדברים אמורים, ככל דובר עברית בארץ. מעבר לבעיות עקרוניות אלה, הרי שאבן שושן למרות מרכזיותו וחשיבותו אינו מילון מקיף במידה מספקת כדי לתת תשובה לשאלות עדינות על שימוש (usage). לצערי אין מילון העונה על דרישה זו.
השאלה הלשונית היא, כאמור, מידת החריפות או הגסות של הכינוי "סמרטוט" הנאמר ביחס לאדם.
לפי אבן שושן המרוכז: "כינוי גנאי למשהוי בלוי או למישהו בזוי".
לפי רב מילים: "כינוי גנאי לאדם רכרוכי, חלש אופי ונעדר דעה עצמאית, שניתן להשפיע עליו ולשנות את דעתו בקלות."
ובכן, על דבר אחד יש הסכמה: מדובר בכינוי גנאי. האם לכינויי גנאי צריך שיהיה "שימוש מקובל כחלק מדו-שיח לגיטימי", כפי שכותב סגל? אני לחלוטין לא בטוח. גם אם נקבל את עמדתו של סגל לגבי גבולות הדיון בכנסת, הרי שאין סיבה שנגזים ונאמר שמדובר בחלק מדו-שיח (כינויי גנאי אינם בדיוק חלק אינטגרלי מדו-שיח), ובודאי לא שנזכה דו-שיח כזה בכינוי "לגיטימי" ובכך ניתן לו לגיטימציה.
אך, הסוגיה מעט יותר מורכבת. לפי אבן שושן ההגדרה היא למישהו "בזוי" (או נקלה), ואם אכן בכך מתמצת המשמעות הרי שמדובר בלא יותר מכינוי גנאי. ההגדרה של רב מילים נאמנה יותר לשימוש בעברית המדוברת, ומדגישה שמודבר לא בכינוי גנאי ותו לא אלא בתיאור אופי ספיציפי ביותר, המדגיש (באופן מטפורי) רכרוכיות והיעדר יכולת עמידה. לפי הגדרה זו, שמוטב היה לו לסגל שהיה נעזר בה, דבריו של ח"כ גדעון סער היו בעלי תוכן רלוונטי לדיון, והביעו דעה שלגיטימי היה להעלותה. סער בחר בשפת דיבור ציורית, אך בה בעת גם באחת הדרכים המדויקות והקצרות בעברית לתיאור ההתנהגות אותה רצה לגנות. המילה
רכרוכי עצמה, למשל, אינה קולעת באותה המידה למשמעות הרצויה.
תיאורים נוספים בעלי משמעות דומה, אגב, נפוצים למדי בשיח הפוליטי. למשל: שבשבת, חסר חוט שדרה, וכדומה.
תוויות: גסות, כינוי גנאי, כנסת, סלנג, פוליטיקה
