עברית שפה קשה

עברית, בדגש קל על עברית מדוברת בת זמננו

26.5.07

אוי ואבויה

לחיה הופמן מאמר מעניין במדור הספרות של ידיעות אחרונות היום על אלישע בן אבויה. המאמר הוא לפחות לכאורה בעקבות ספרה החדש של נורית בארי "יצא לתרבות רעה - סיפורו של אלישע בן אבויה". המאמר מכיל מני דברים משעשעים (החל מהכינוי "אחר" שניתן לבן אבויה, וכלה באזכור של התרגום הראשון והקלאסי של "רומיאו ויוליה" לעברית תחת הכותרת הנפלאה "רם ויעל"). אבל על כל אלה תוכלו לקרוא בעיתון.

אני בחרתי לשתף אתכם באסוציאציה שלי לחלק מהתיאור של הופמן את בן אבויה. אבויה, כך מסופר, רכב על סוסים דווקא בשבת, ודווקא בשוק של טבריה.

ז'אנר של בדיחות ילדות נפוצות עוסק בשיאים. מהו שיא האיטיות? (לרוץ לאט ולהגיע שני) מהו שיא המהירות? (חילזון מחליק על סכין גילוח) ועוד ועוד. הבדיחידות הללו הן תמיד שילוב של הפתעה, הומור שחור ומעט גסות רוח (אבל הכל ברוח טובה).

בגרסא אחת, שלפעמים מופיעה כתשובה לשאלה מהו שיא האומץ ולפעמים כתשובה לשאלה מהו שיא החוצפה, נזכרתי בעקבות הקריאה על בן אבויה שרכב על סוסו בשבת (ועוד בשוק של טבריה). האם תוכלו לנחש מהי?

(אגב, הגרסא שנזכרתי בה ירושלמית. מעניין אם יש לאותו רעיון גרסאות שונות במקומות שונים בארץ.)

24.5.07

לא על המילה לבדה

לעתים קרובות אנו עוסקים כאן בתרגום לעברית ומעברית, ומפעם לפעם אף עסקנו בסוגיות כלליות הנוגעות לתרגום. למתעניינים בנושא זה מומלץ לעיין בספר לא על המילה לבדה - סוגיות יסוד בתרגום מאת רחל ויסברוד, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.

הספר מתחיל בהצגת כלים תיאורטיים המשמשים בדיון על סוגיית התרגום, אך עובר משם לדיון בסוגי תרגום ספציפיים ובקשיים היחודיים להם. בין הנושאים הנדונים: הבדלים בין שפות והשלכותיהם על תרגום, תרגום לקולנוע ולטלוויזיה, תרגום שירה ועוד.

תבורך הכותבת על בחירת הדוגמאות. אוסף הדוגמאות העשיר והמשעשע תורם רבות לחווית הקריאה. נזכיר רק את המונולוג של המלט בתרגום לסלנג ישראלי ("להיות או לא? זבש"י...") שראוי בפני עצמו לדיון מעמיק עלי הבלוג.

ועוד פרט חשוב אחד: הספר כעת במבצע!

בלוגים

"אפלטון" פירסם את רשימת הבלוגים הנבחרים לשנת 2007 (היו זמנים שגם אנחנו זכינו לכבוד...)

יתכן שחלק מהבלוגים הללו ימשכו את תשומת ליבכם. שני אתרים שיכולים להיות מעניינים לקוראי האתר הזה, ושאינם נראים לי כבלוגים למען האמת, הם האתר של עוזי אורנן והאתר של גבי דנון.

19.5.07

חברים יש רק באגד

מדובר בביטוי וולגרי במיוחד, שקיוויתי שכבר נעלם מהעולם: חברים יש רק באגד. לצערי שמעתי אותו בחצי אוזן כשיצאתי מהסופר אתמול, כך שכנראה שיש עוד מי שמשתמש בו.

הביטוי הוא דרך צינית במיוחד להביע את התזה שאין דבר כזה חברות אמת, או לחילופין כדי להצדיק התנהגות לא חברית (ומן הסתם למטרות דומות נוספות...)

דוגמאות:

- ת'שמע זה לא חברי לדפוק ככה את אבי.
- עזוב אותך... חברים יש רק באגד.

- אמנם אני בחורה אבל יש לי הרבה חברים בנים.
- אל תשלי את עצמך: הם רוצים רק דבר אחד. חברים יש רק באגד...

ואם זה עוד לא עשה לכם טעם רע בפה, תוכלו למצוא שימושים רבים נוספים בעזרת גוגל.

בימינו יש משהו אירוני במיוחד בביטוי הזה, כמובן. הביטוי (שאת ההיסטוריה המדויקת שלו אינני יודע) מתייחס כמובן לכך שאגד הוא קואפרטיב. במשך שנים רבות המעמד של "חבר אגד", כלומר מי ששייך לאגודה השיתופית, היה אחד ממעמדות האצולה של הארץ. מדובר היה באנשים שמצבם הכלכלי מובטח. כדי להיות נהג אוטובוס היה צריך להתקבל כחבר אגודה, וההתחרות על כל מקום הייתה עזה והחברות עברה מאב לבן. היום, למיטב הבנתי, רוב הנהגים הם נהגים שכירים, ותנאי העסקתם אינם מהמשופרים ביותר.

כך שלמרות שעדיין מדובר באגודה שיתופית ניתן להכליל ולומר שהיום - גם באגד אין חברים...

15.5.07

מצחיק

חידה: לקחתי ספר מספריה באוניברסיטה העברית. על הספר כתוב מחלקה לצואולוגיה. מאיזה ספריה לקחתי את הספר, ולאיזה מחלקה הכוונה?

14.5.07

גרוסמן וניואנסים

הנאום שציטטתי בהודעה הקודמת אינו הפעם הראשונה שגרוסמן מדבר על אובדן ניואנסים. בנאום שהבאתי הוא מאשים את "הסכסוך", אולם בראיון ל 7 לילות מה-7/7/2006 (כלומר מלפני כמעט כשנה) הוא הציע ניתוח נוסף (או שונה) של התופעה:

"קשה לי עם זה שהשפה היא כבר לא שפה ניואנסים. בגל"צ בכלל התפתחה תת השפה של ההווה המוחלט. הכל מתרחש רק בהווה. המראיין אומר משהו כמו 'ואז, כשברור לך שהוא רוצה לאנוס אותך, את אומרת לו מה?', והמרואיינת המסכנה לא מבינה, כי היא חיה בזמן נורמלי, לא בזמן גל"צ. היא גם לא נורא רוצה לחזור לשם. אפשר לתת פרשנות מעמיקה למשמעות של זה, יחסינו המפוקפקים עם העבר והעתיד שלנו, היצמדותנו להווה, אבל בעיניי זו בעיקר מניירה שממחזרת את עצמה ומרדדת את המציאות. מה שקרה לפני שנייה זה הרי פאסה, אנחנו צריכים לגרור את האונס שלה עד המיקרופון, הכל חייב לקרות עכשיו."

קצת עצוב לי לראות עד כמה הניסוח כאן דומה לניסוח של הנאום האחרון. עצוב שאנשים מתחילים לדבר בקלישאות.

מה שיותר מטריד אותי הוא, כמובן, השאלה האם הניתוח שמציע כאן גרוסמן לגבי העברית בכלל, והגלצ"ית בפרט, משכנע. התשובה הקצרה היא שאותי זה לא משכנע. ניתוחים מהסוג הזה תמיד נראים לי פשטניים.

ראשית, נשים לב שיש זמן סיפורי. כך למשל, סיפורים רבים נכתבים בזמן עבר, ואנחנו כקוראים "נכנסים" לזמן הסיפורי ומבינים אותו כסוג של הווה סיפורי. עד כדי כך שבשפות שונות יש זמנים דקדוקיים שמשמשים לציון העתיד של העבר, כדי שאפשר יהיה לדבר בלשון עתיד בתוך סיפור הכתוב בזמן עבר. מכאן שהזמן הדקדוקי והזמן הפסיכולוגי, אם אפשר לכנותו כך, אינם חופפים כדבר שבשגרה, ולכן לא צריכים להיות מוטרדים יתר על המידה מתופעות כאלה, אלא אם יש סיבה טובה לחשוב שהדוברים לא מבינים את המבנה הטמפורלי של התיאור, או שהם מייחסים לו משמעות רגשית שגויה בגלל הזמן הדקדוקי.

זה מביא אותנו לטענה שניה של גרוסמן: "היא לא רוצה לחזור לשם", הוא אומר. אלא שאם כך הדבר הרי שיש סיבה ברורה לשימוש של המראיין בזמן הווה. הוא יוצר כך קונקרטיזציה של האירוע, והופך אותו ליוצר מוחשי עבור המרואיינת והמאזינים. ייתכן שרצוי לא לעשות זאת כאשר מראיינים על אונס, אולם מעבר לדיון האתי הרי שמדובר בשימוש אפקטיבי בשפה - בדיוק ההיפך מאובדן ניואנסים. כלומר אין כאן רידוד של המציאות (לפחות לא של המציאות הקומוניקטיבית).

אפשר לדון בכך ארוכות, ואתם מוזמנים להביע את דעתכם על טענתו של גרוסמן. אישית, כאמור, אינני סבור שיחסינו המפוקפקים עבר העבר והעתיד הדקדוקיים - אם הם אכן כאלה - משקפת בהכרח את הבעיות שיש לנו עם העבר והעתיד. כבודן של הבעיות הללו במקומו, אך השתקפותן בשפה, אם בכלל, תבוא לידי ביטוי בתופעות אחרות. אני מסכים עם גרוסמן שמדובר בעיקר במניירה - וכמו כל מניירה היא יכולה להיות מעצבנת ונדושה, אולם אני לא רואה סיבה לחשוב שהיא באמת מרדדת את המציאות.

שפה באזור אסון

תחת הכותרת כתיבה באזור אסון פירסמו במוסף לשבת של ידיעות אחרונות דברים שאמר יקירנו דוד גרוסמן בהרצאה בכינוס הסופרים הבינלאומי בניו-יורק באפריל 2007. לצערי לא מצאתי את הטקסט ברשת, אבל אני ממליץ לכל מי שטרם זרק את עיתוני השבת לרוץ לקרוא.

הנה כמה פיסקאות.

מנסיוני, אני יכול לומר, שהשפה שבה אזרחי הסכסוך מתארים בה את מצבם הולכת ומתרדדת כלל שהסכסוך מתמשך. הולכת והופכת בהדרגה לרצף של קלישאות וסיסמאות. זה מתחיל בשפה שיוצרות המערכות השונות שעוסקות בסכסוך באופן ישיר - הצבא, המשטרה, משרדי הממשלה השונים; זה עובר במהירות אל תתקשות-ההמונים... התהליך הזה מחלחל לבסוף גם אל השפה הפרטית, האינטימת, של אזרחי הסכסוך (גם אם יכחישו זאת בכל תוקף).

והרי זה תהליך כל כך מובן: הלוא עושרה הטבעי של השפה האנושית, ויכולתה לגעת בניאנסים ובמיתרים הדקים והעדינים ביותר של ההוויה, עלולים ממש להכאיב במצב כזה, מפני שהם מזכירים לנו בלי הרף את עושרה של המציאות שנגזת מאתנו...

אני כותב, ומרגיש איך שימוש נכון ומדויק במילים הוא לפעמים כמו תרופה למחלה. כמו אמצעי לטיהור האוויר שאני נושם, מן העכירות והמניפולציות של נוכלי-השפה ושל אנסי השפה למיניהם.


כאמור - קראו את הטקסט השלם אם אתם יכולים למצוא אותו.

12.5.07

לא כולם יודעים עברית

במיוחד לא בנמביה ב 1939.

אני חושב שזה סיפור יפה, גם אם בפרספקטיבה של היום הוא נשמע קצת מצחיק.

נ"ב
סליחה על ההעדרות הממושכת, אבל לפעמים צריך להיכנע לדרישות של החיים הלא וירטואלים...