לקראת החג

השבת שלפני הפסח מכונה שבת הגדול. שם קצת משונה, לא? שבת היא בנקבה בד"כ, אז למה לא "שבת הגדולה"? וחוץ מזה, במה היא יותר גדולה משבתות אחרות?

אם אתם סקרנים, הסתכלו כאן.

חג שמח!

פתיל פתוח

נדמה לי שהגיע הזמן לעוד פתיל פתוח.

הפתיל לא נועד רק לשאלות. אתם מוזמנים לענות זה לזה, וכן לספר על חדשות רלוונטיות. בקיצור: כל דבר שקשור לשפה העברית.

משקפיים

טוב, אז קניתי משקפיים. אתם יכולים לטעון ובצדק שלא ברור מדוע ההכרזה הזו רלוונטית לעניינו כאן. אלא שזו הזדמנות לספר לכם כמה דברים על מילים הקשורות במשקפיים.

הפעם נעסוק במסגרת - ולא בעדשות.

מסגרת המשקפיים מכילה שני חורים לעדשות, ומין מקלות שמחזיקים את האוזניים במקום. למקלות קוראים מוטות, למרות שלחלק מהמסגרות שראיתי היו מקלות כל כך עבים שמוטב היה לקרוא להם משוטים (המוכרת לא התלהבה מההצעה הזאת). בקצה של המוטות ישנן סוֹפיוֹת שתופסות את האוזניים שלא ילכו לשום מקון (סופיות - מלשון סוף). אבל החלק הכי חשוב במסגרת נמצא ליד העדשות, ותפקידו לתפוס את האף (שהרי כידוע, האף נברא כדי להחזיק את המשקפיים במקום). פיסות החומר האלה, שנמצאות טיפה מתחת לגשר יכולות להיות עשויות מסיליקון, להיות עגולות או אובליות, אבל לא אלה התכונות המעניינות שלהן. הסיבה שאני מספר לכם על מסגרות משקפיים היא שלחתיכות חומר האלה קוראים אַפּוֹנִים. כמו אפים קטנים. בעיניי זה נפלא.

ועוד אומרים שאין חידושים בעברית!

והערה לסיום: משקפיים - המילה בזכר, בגזרת הזוגיים. כל המילים בגזרה זו הן בלשון זכר.

תעלוזנה בנות הערלים

הפלישתים, ידידינו משכבר, היו כנראה פחות טיפשים ממה שמקובל לחשוב... מחקר חדש, שטרם הספקתי להתעמק בו, מגלה ככל הנראה שהם ידעו לכתוב כבר בשנת 1200 לפנה"ס. עוד יותר מרגשת העובדה שהשפה בה כתבו, שטרם פוענחה, אינה נראית כשפה שמית.

בשלב מאוחר יותר למדו הפלישתים משכניהם המתקדמים והשתמשו בכתב העברי הקדום, שהתפתח מהכתב הפיניקי.

אם מישהו מהקוראים יודע פרטים נוספים על המחקר הזה, אשמח לשמוע.


נ"ב
אגב, האתר הזה נראה שימושי למתעניינים בתחומים אלה.

שפה - מחשבה - תרבות

בימים האחרונים הזדמן לי לדבר עם כמה אנשים שסובלים מהתנהגות נבזית של הבוסים שלהם בעבודה. אתם יודעים במה מדובר: דרישות קפריזיות, חוסר תשומת לב לרגשות של העובדים, זלזול בדעתם וכדומה. לגמרי במקרה הקשבתי אחר כך לראיון מעניין עם רוברט סַטוֹן, חוקר ניהול שעוסק בדיוק בתחום זה, ואף הוציא ספר בשם The No Asshole Rule העוסק במנהלים מן הסוג הזה.

מנהלים נבזים כאלה, או assholes בלשונו של סטון, צומחים בעיקר משום שכאשר אנשים זוכים בכוח ועצמה הם נוטים לתת חשיבות מופרזת לרצונות ולצרכים של עצמם, ולהתנהג כאילו נורמות חברתיות לא מחייבות אותם. ישנם מחקרים מעניינים הממחישים תופעה זו. סטון אף מציע דרכי התמודדות עם מנהלים כאלה.

עובדות מעניינות ושימושיות, ללא ספק, אך לא על כך רציתי לכתוב כאן, כמובן. הקשר לתחום העיסוק של הבלוג הזה הוא סיפור שמספר סטון בראיון עימו.

סטון מספר שהזמין לאחד מהסמינרים שהעביר איש צבא בכיר. הקצין סיפר לסטודנטים שהתופעה של קצינים צעירים "שהשתן עולה להם לראש" היא תופעה מוכרת בצבא, ויש גם פטנטים מקובלים כדי להחזיר קצין כזה לקרקע המציאות. סטון מסכם ואומר שמדובר במחלה מוכרת, ושאולי כדאי ללמוד מהצבא כיצד להתמודד איתה בצורה קונסטרוקטיבית ובתוך המערכת.

סטון מלמד בסטנפורד, אבל אני תוהה אם הקצין שהרצה בפני הסטודנטים אינו קצין בצה"ל. הרי בצבא הישראלי המחלה הזו מוכרת גם כן, כמובן, ויש לה שם: סג"מת (מלשון סג"מ - סגן משנה - הדרגה שמקבל בוגר קורס קצינים). נדמה שכולנו נתקלנו באנשים חולי סג"מת. בצבא אפשר בדרך כלל לזהות אותם לפי צורת ההליכה וחיתוך הדיבור - לא צריך לחכות ולראות את סגנון הפיקוד שלהם... המחלה אינה מוגבלת לסג"מים, כמובן, ויש אנשים בכירים הסובלים ממנה באופן סופני. למרבה המזל רוב החולים במחלה נרפאים בשלב זה או אחר.

התופעה שסטון מדבר עליה מוכרת בארץ כמעט לכולם. אחת הסיבות לכך שמדובר בתופעה מוכרת, שקיומה לא מוטל בספק ושלאנשים יש לגביה ציפיות ורגישויות אוטומטיות, היא קיומה של המילה, שידועה כמעט לכל דוברי העברית בארץ, בין אם נתקלו בחולי סגמ"ת ובין אם לאו. סטון קורא לשכרון הכוח של מנהלים כאלה מחלה. בעברית המשקל של המילה מלמד את השומע - גם אם אינו מודע לכך - שמודבר במחלה. כמו אדמת, וצהבת, כך גם סג"מת.
נדמה לי שזו דוגמה יפה לקשר בין שפה לחשיבה.


הראיון עם סטון, אגב, חושף דוגמה נוספת לקשר בין שפה ותרבות. שמו של הספר של סטון הוא The No Asshole Rule, אך השם המלא לא מוזכר בשידור כי המילה asshole נחשבת לגסה מידי. באמריקה שימוש במילים כאלה הוא טאבו. בשידור בארץ הגבולות הרבה יותר פרוצים. מה זה מלמד על הבדלי התרבויות בינינו ובינם אתם תחליטו...

שאלה של הגיה

לירון שואל:

אילו שתי אותיות אנגליות הייתם בוחרים כדי לכתוב את האות צ’ (צָדִ”י, האות ה-18 באלף-בית העברי)? כי הרי באנגלית אין אות מתאימה. איך הייתם כותבים “צר” (narrow), למשל? באותו אופן שבעברית מחליפים את ה-X האנגלי ב”קס” או “כּס” (אם אתם מבוגרים).

אחרי שתחליטו, קפצו אליו ודווחו כדי שהמדגם יהיה מייצג.

הניתוח שלירון מציג בנוגע להגיה נראה לי משכנע למדי, אבל אני לא בטוח שהוא הסיבה לצורת התעתיק השכיחה, שייתכן שנובעת מאפקט "כדור שלג": ברגע שצורה אחת נעשית מספיק נפוצה, אנשים יבחרו בה פשוט מתוך היכרות והרגל.

נ"ב
למי שרוצה לדעת, אני מתרגם צ' ל TS.

חוה אלברשטיין

הארץ, גלריה, 16.3.2006. מתוך ראיון עם חוה אלברשטיין:

אלברשטיין מכנה את אתר ההתרחשות הזה [חדר הילדים בזמן ההשכבה] "מרחב מוגן". "המושג הזה נכנס לי לראש, כנראה בגלל המלחמה האחרונה. אחד הדברים המדהימים במכבסת המלים שלנו היא שלוקחים ביטויים שיש בהם עומק ותוכן ומשתמשים בהם לצרכים צבאיים, למבצעי כיבוש. חומת מגן, רוח סערה, קשת בענן. בשיח הישראלי מרחב מוגן הוא מקום גיאוגרפי, אבל מרחב מוגן הוא גם משהו רוחני, חלל שבו העולם החיצוני ומכאוביו לא יכולים לפגוע בך."

חוות החיות

"משימתו של במאי הסרט [חוות הקסמים] המבוסס על ספר ילדים קלאסי זה, שבמרכזו חזיר ששמו וילבור (והוא כמעט פרה קדושה בתודעה האמריקאית)..." (רותה קופפר, הארץ, גלריה, 16.3.2006).

לא צריך לפרט למה הניסוח הזה ראוי לפרסום כאן, נכון?

בכל מקרה, בין אם וילבור החזיר הוא פרה ובין אם לאו, מדובר בספר ילדים נפלא. מומלץ!

קצרצרים

קוראים ותיקים זוכרים בוודאי את הדיון החביב שערכנו בדבר התרגום של סיפורו הקצר והמפורסם של אוגוסטו מונטרוסו, הדינוזאור. נזכרתי בדיון הזה בעקבות מיזם של העיתון וויירד (Wired) שבו התבקשו כותבים רבים להציע סיפורים בני שש מילים בדיוק.

אני חושב שתהנו מחלק מהסיפורים, גם אם לא מכולם.

האתגר הפעם, למי שמעוניין, הוא לבחור סיפור אחד שמוצא חן בעיניכם ולתרגם אותו לעברית. צריך לשמור על האורך הקצר, כמובן, אבל לא בטוח שהגיוני לנסות לעמוד באותו רף מילים מדויק, שהרי עברית ואנלגית שונות זו מזו. בואו נקבע שבשום מקרה אסור להשתמש ביותר מעשר מילים.

אני אתחיל...

The baby’s blood type? Human, mostly --Orson Scott Card

הצעת תרגום:

סוג הדם של התינוק? אנושי... ברובו.

עכשיו אתם.

חגיגת השפה העברית

יד יצחק בן-צבי מקיימים בימים שני-שישי, (19 עד 23 למרץ), בירושלים חגיגה מתמשכת לכבוד השפה העברית.

האירועים כוללים מופעים, תיאטרון, הרצאות וסיורים. נזכיר כמה מהם:

שבעה גיבורי שפה (יום ג'): שלמה המלך, שלמה אבן גבירול, ח"נ ביאליק, ש"י עגנון, לאה גולדברג, יהודה עמיחי ויונה וולך.

תפוחי הזהב של ד"ר מזי"א – חצבת, צהבת, אדמת, שעלת וספחת - או: האם העברית מדברת בקמור או בקעור? (יום ד')

"פגישה לאין קץ" - מופע: דויד אבידן + יעקב שבתאי = נתן אלתרמן (יום ה')

ועוד ועוד. וגם רוביק רוזנטל יהיה שם - אל דאגה.

שאלה אישית

כלי התקשורת רוחשים בעקבות הידיעה שוועדת וינוגרד תפרסם מסקנות אישיות. ואני תוהה: האם "מסקנה אישית" היא בהכרח ביקורת? האם לומר "לדעתנו ראש הממשלה פעל בסדר" אינה גם היא מסקנה אישית?

מעניין איך המושג "מסקנות אישיות", שהוא מוזר בכל מקרה, הפך להיות מושג נרדף ל"מסקנות אישיות שליליות"...

לשון הצ'ט

רשימה בקפטן אינטרנט על עבודת הדוקטורט של ד"ר שגית ליפץ-אליאסי, שבדקה את לשון הצ'ט העברית.

בממוצע

נחמיה שטרסלר מתחיל את רשימתו ב "דה מרקר" היום במילים "340 שקל לשנה, זהו סך העמלות שמשלם משק בית ממוצע בעבור ניהול חשבון עובר ושב בבנק..." ניסוח שגרתי למדי, הייתי אומר. אבל כמי שמסתייג משהו מהרעיון שיש "משק בית ממוצע" , הניסוח הזה מעורר אצלי הרהורים. לא זה המקום לדון בשאלה הפילוסופית האם יש משק בית ממוצע - שכמו השאלה האם יש אדם ממוצע היא שאלה לא פשוטה כלל ועיקר (לסקרנים מומלץ לקרוא מעט על אדולף קטלה).

לענייננו מספיק לתהות על המשמעויות האפשרויות של הניסוח "משק בית ממוצע". ראשית, נשים לב שלגמרי לא ברור לפי מה מחשבים את הממוצע... הרי לא מדובר כאן על כך שמוצאים את משק הבית הממוצע, לפי תכונות כאלה ואחרות, ובודקים מה סך העמלות שהוא משלם. הממוצע הוא על גובה העמלות. מובן מאליו, תגידו. נכון - אז מדוע לא לומר זאת במפורש, ולהימנע מניסוח שרומז על קיומו הממשי של משק בית ממוצע? למשל, אפשר לנסות ולנסח את המשפט כך: "סך העמלות שמשלם בממוצע משק בית". הקושי האפשרי עם ניסוח זה הוא שגם כעת לא ניתן לדעת לפי מה מחושב הממוצע, ולכן ניתן לחשוב בטעות שמדובר על ממוצע רב שנתי, ולא ממוצע "בין משקי הבית". פרשנות זו תישלל, כמובן, בעזרת ההקשר - שהרי אם מדובר בממוצע רב שנתי עבור משק בית מסוים, הרי שיש לומר באיזה משק בית מדובר. יתכן שיש כאן שיפור לעומת הניסוח הסטנדרטי, אבל לא בטוח.

אפשרות שלישית היא לומר "סך העמלות הממוצע שמשלם משק בית". יתכן שזה הניסוח המוצלח מהשלושה. ברור שהממוצע הוא על סך העמלות, לפי משקי בית, אך אין התחייבות לכך שיש "משק בית ממוצע".

כאמור, הניסוח הראשון הוא זה אליו אנו רגילים. האם הצלחתי לשכנע אתכם לתהות לגביו? באיזה ניסוח מהשלושה הייתם בוחרים - או שמא יש לכם ניסוח אלטרנטיבי נוסף?

המלצה

גם אבא יש רק אחד הוא בלוג חביב שלזכותו יאמר שהוא כולל הפניה אלינו בבלוגרול שלו. הבלוג מוקדש לחוויות האבהות, וכולל דוגמאות חביבות להפליא של שפה ילדותית ותינוקית, מפיו של גיבור הבלוג - הרי הוא "הילדון".

אתם נקראים בזאת לדגל ומתבקשים: (1) לקפץ לאבא יש רק אחד ו-(2) לשתף אותנו באזור התגובות בדוגמאות שלכם לשפת-תינוקות.

למתקשים בקריאה

מדי פעם מגיעות אלי פניות של אנשים המתלוננים שקשה להם לקרוא את הטקסט בבלוג, בגלל גודל האותיות או הצבע של הרקע. אני שוקל לשנות את הרקע, אבל לגבי גודל האותיות קיים פתרון פשוט: ניתן לשנות את גודל האותיות על-ידי הליכה לתפריט "תצוגה" (או View) של הדפדפן, ובחירת גודל טקסט גדול יותר. כך אפשר לשנות את גודל האותיות, עד שמגיעים לגודל טקסט שנוח לקריאה.

אופציה זו שימושית במיוחד כאשר מופיע טקסט מנוקד, שכן התצוגה במקרה זה היא באמת קשה לקריאה.

פתרון קיצוני יותר, למי שצריך, הוא לעשות מינוי ולקבל את הודעות הבלוג במייל (ראו קישור בצד שמאל למטה). בצורה כזו תקבלו את ההודעות לתיבת הדואר שלכם - ושם בדרך כלל התצוגה היא של טקסט שחור על רקע לבן.

מחאה

הגיע הזמן לשתף אתכם במחאה שלי כנגד אחת התופעות הלשוניות המקשות עלי ביותר לקנות בגדים. כוונתי לשימוש הישראלי החדשני במילה מֶדְיוּם (בסגול) כדי לציין את הגודל הבינוני (אתם יודעים, זה שבין סמול ללארג'). מֶדְיוּם, גבירותי ורבותי, הוא אדם המתקשר עם רוחות ושדים; הגודל הוא מִידְיוּם !!

תגידו שזו מילה לועזית בכלל, ושאפשר להגות אותה איך שרוצים, ושבכלל מסתבר שההגיה מֶדְיוּם היא הנפוצה, והרי אני תמיד אומר ששפה היא דבר חי ומשתנה, ושצריך לכבד את הצורה בה אנשים משתמשים בשפה. יכול להיות. אבל ההגיה הזאת מוציאה אותי מדעתי!

אז תעשו טובה: בחנות בגדים - מִידְיוּם; אצל אורי גלר - מֶדְיוּם.

אגב, סטייק (אומצה, בשבילכם) צריך להיות מִידְיוּם-רייר (ובהחלט לא מֶדְיוּם). דהיינו שבחיי היומיום מִידְיוּם - בחיריק! - מספיק.

נו באמת

התגובות של אנשי ציבור שנתפסו בקלקלתם הניתכות עלינו מזכירות ביטוי עברי מוצלח במיוחד, שלא ניתן לתרגמו במדויק לשום שפה ותרבות אחרת, ושלצערי איני יודע את מקורו המדויק. אני מתכוון, כמובן, לביטוי הקוזק הנגזל.

הביטוי משמש לתיאור אדם המתלונן שניצלו אותו ופגעו בו, בעוד שההיפך הוא הנכון - הוא הנצלן והפוגע. ההומור של הביטוי, ומקור עוצמתו, הוא הויזואליות שלו, הנובעת מהמושג קוזק. הקוזקים הם בנים לקבוצות אוכלוסייה, שחיו בדרום רוסיה ובאוקראינה, ונודעו מסוף ימי הביניים כלוחמים מעולים ושימשו תמורת פריבילגיות מסוימות כּחיל סְפר בפולניה הישנה וברוסיה הצארית, אך בקרב היהודים נודעו בעיקר כמשתתפים בפוגרומים. תלבושותיהם הציוריות, שהביטוי "הקוזק הנגזל" ספוג בניחוחותיהם, הן המקבילה של הביטוי לציוריות שבה מתלונן הקוזק הנגזל על רצח האופי שעושים לו...

תפקידם של הקוזקים בהווי יהודי אירופה המזרחית (ועל כך יעידו בדיחות רבות), הוא חלק הכרחי מהביטוי הציורי הזה. ביטוי שכמו נועד לימינו אנו.

ומה הקשר לפורים, תשאלו? ובכן, זכור לי היטב חג פורים אחד, בו ירד שלג בירושלים, וההגנה הטובה אותה פיתחו הורי עבורי היתה תחפושת של קוזק. היה חם וטוב מתחת לכובע הפרווה שלי. חברי האומלל בחר להתחפש לסופרמן, וניצל רק תודות למעיל הקוזקים שהואלתי לחלוק עימו.