ביטוי השבוע: החושד בכשרים לוקה בגופו

[כל] החושד בכשרים לוקה בגופו

אם אנחנו בעניין של מומים...

החושד בכשרים מטיל ספק ביושרם או טוהר כוונותיהם של אחרים מבלי שתהיה לו הוכחה לכך.
שימושי בוויכוח, אך גם ניתן להשתמש בביטוי באופן רפלקסיבי: "מסתבר שחשדתי בכשרים".

נעמי שמר

המשוררת והפזמונאית נעמי שמר הלכה לעולמה אמש בגיל 74.
נעמי שמר היתה חברה באקדמיה ללשון העברית.

רבים משיריה הפכו נכסי צאן ברזל, מילותיהם שגורות בקרב דוברי העברית בארץ, וקטעים מתוכם הפכו להיות ניבים וביטויים יום-יומיים.

מעיתוני סוף השבוע

כצפוי, רשימתו של יאיר אור מהשבוע שעבר גררה מבול תגובות.

ולמי שעייף מהוויכוחים על הסוגיות הללו בעברית, אני ממליץ על רשימתו מננד מהניו-יורקר על הספר Eats, Shoots & Leaves: The Zero Tolerance Approach to Punctuation.

קֶבֶס

קֶבֶס שם תואר. - גועל, תחושת בחילה, סלידה.

שימו לב להגיה התקנית!

רב-מילים כללו גם את הצורה קְבָס, אולם זה המילון היחיד מאלה שברשותי כרגע שכולל צורה זו.

מילת השבוע

יום שישי הגיע, ואיתו הופעה חוזרת של המדור "מילת השבוע". פירוש המילה יתפרסם בהודעה נפרדת. והפעם:

קֶבֶס

מילים קשות לתרגום

כתבה של ה-BBC עוסקת בנושא [קישור מכאן]. למרות הבעייתיות העקרונית שיש בדירוגים מהסוג הזה, משעשע לנסות לחשוב על המילים העבריות שהכי קשה לתרגם אותן (לאנגלית למשל), ומאידך על המילים הלועזיות שקשה ביותר לתרגמן לעברית.

אתם מוזמנים להעלות הצעות. השתמשו בכפתור התגובות!

עברית באמריקה

המפה האינטראקטיבית הזו מאפשרת לראות את התפוצה של שפות שונות בארה"ב. בין השפות שאפשר לבחור בהן נמצאת העברית (יש גם יידיש, למי שמעוניין).

המידע הזה מזמין פרשנות סוציולוגית, כמובן.

ביטוי השבוע: הפוסל במומו פוסל

[כל] הפוסל במומו פוסל

מעניין לעניין באותו העניין.

המגנה אחרים תולה בהם לרוב ליקוי המצוי בו עצמו. משמעות נוספת, הרבה פחות מקובלת, היא שהמגנה אחרים גורם גנאי לעצמו.

מקור הביטוי קידושין ע, ואילו בבא מציעא נט מנסח את אותו המסר בצורת כלל התנהגות: מום שבך אל תאמר לחברך.

כדאי לשים לב שלמרות ההבדלים "פוסל במומו פוסל" יכול לשמש לעיתים קרובות כתחליף או ביטוי נרדף לביטוי "טול קורה מבין עיניך".

עוד על שפה ופוליטיקה

George Orwell, Politics and the English Language, 1946

מאמרון מפורסם של ג'ורג' אורוול (כן, ההוא מחות החיות ו-1984) על הקשר בין פוליטיקה במשמעותה הרחבה לבין השימוש בשפה. המאמר אמנם עוסק בשימוש באנגלית ב 1946, אבל חלק גדול מהכתוב בו רלוונטי גם כעת.
הנה תרגום מהיר של שישה כללי אצבע לשימוש טוב בשפה שנותן אורוול בסוף המאמר שלו.

1. אל תשתמש בדימוי, מטפורה, או קלישאה, שאתה רגיל לראותה בדפוס.
   
2. אל תשתמש במילה ארוכה כאשר מילה קצרה מספיקה.
   
3. אם אפשר להשמיט מילה, השמט אותה.
   
4. אל תשתמש בצורה סבילה אם אפשר להשתמש בצורה פעילה.
   
5. אל תשתמש בביטוי זר, מושג מדעי, או מילת ז'רגון, אם אתה יכול לחשוב על מקבילה בעברית יום-יומית (אורוול, כמובן, כתב על אנגלית יום-יומית).
   
6. מוטב להפר את הכללים האלה מאשר לומר משהו בצורה מחרידה במיוחד.
   

כל המוסיף גורע.

תרגום אופטימי

באחת מתוכניות הטלוויזיה היום הופיעה על המרקע דלת של מעלית ועליה שלט "elevator out of order". התרגום לעברית? "המעלית בתיקון". לזה אני קורא אופטימיות! ולא שהיה כאן קושי בתרגום מדויק: "המעלית מקולקלת" יכול היה להתאים לכתובית בדיוק באותה מידה ובה בשעה להיות תרגום נאמן של המקור.

אפשר לתת כאן הסבר תרבותי, סוציולינגוויסטי, מתבקש. במקום זאת אביע כאן את המשאלה הצנועה שהאחראים על המעליות בארץ יקחו לתשומת ליבם את ההבדל בין "מעלית מקולקלת" לבין "מעלית בתיקון". אולי מהם ייצא השינוי התרבותי המיוחל.

מעיתוני סוף השבוע

יוסי ורטר מזכיר את המילה לחרבש בטורו בעיתון הארץ. חרב"ש: ראשי תיבות של "חידוש רוח קרב בגייסות שהשתבשו". ראשי תיבות מימי המדינה בדרך, "ההגנה", ושנותיו הראשונות של צה"ל. הכוונה, מסביר לנו ורטר מפיו של ראש הממשלה שרון, היא "לאירוע כלשהו, להתפתחות מפתיעה, למשהו מאוד יוצא דופן שירים את האדם או את הגייסות, שהשתבשו, מהקרשים, מהרצפה, ויפיח באפו, באפם, רוח חיים".


במוסף "תרבות וספרות" של הארץ כותב יאיר אור על המגמה ליצירת כללים נוקשים הקובעים מה תקין בשפה ומה לא. אור אוהב ממש כמוני את תיקוני היתר הפושים במקומותינו. המאמר ארוך ואני לא אתייחס לכולו. מאוסף השיחות שהזדמנו לי בעקבות הבלוג הזה אני יודע עד כמה נושא זה בוער בנשמתם של חובבי השפה, ואני מניח שהללו ימצאו עניין בקריאת הרשימה עצמה.
מעניין לציין שדווקא האקדמיה ללשון הלכה בשנים האחרונות מספר צעדים לכיוון פחות נוקשה ופרספרקטיבי, ולמדה לקבל את השפה החיה כפי שהיא. אין עדיין נצחון מלא במאבק הזה, אולם הרוח הנושבת מהאקדמיה בהחלט שינתה את כיוונה.
אור מזכיר, ולא לחיוב, את "ודייק", ספרם המפורסם של יעקב בהט ומרדכי רון. למרות הסכמתי העקרונית עם טענותיו של יאיר אור אני חייב לציין שלאור מיעוט ספרי העזר לדובר וכותב העברית ראוי שלא להטיל בוץ ב"ודייק". אכן הספר גם מיושן וגם נוקדני, וראוי לא לקבל את כל המופיע בו כתורה מסיני, אולם ככלל רצוי היה שיהיו ספרים נוספים כמותו, כך שאיש איש ימצא את הספר התואם את השקפתו הלשונית, ידיעותיו, ומשלב הלשון שלו.

בעתיד אכתוב כאן על מספר ספרי עזר לדוברי עברית ואז אקדיש תשומת לב מפורטת יותר ל"ודייק".

דווקני

דַּוְקָנִי, דווקני תואר. - 1. מדוקדק, מדויק 2. עקשני, שאינו נוטה לוותר.

פרט לטעויות העקרוניות שעשה מני מזוז בפרסום החלטתו בתיק האי היווני הוא גם עשה בחירה אומללה במילה דווקני כדי לתאר את הבדיקה המדוקדקת של הראיות.
אכן, זו אחת המשמעויות של המילה, אולם למילה גם משמעות שניה בעייתית יותר מבחינת מזוז, "לעשות דווקא". מוטב היה לו היה בוחר במילה חד משמעית יותר.

לרוב דוברי העברית המילה "דווקני" (או דווקאי) מתקשרת מייד עם המילה "דווקא" - שאמנם משמעותה המקורית (מן הארמית) היא "בדיוק" - אולם היא משמשת בעיקר כדי לציין עיקשות ו pig-headedness, והאסוציאציות שלה שליליות מאוד.

כך גם "דווקנות" שהיא מילה נרדפת ל"דייקנות" אבל מתפרשת בקרב הציבור הרחב בד"כ לפי משמעותה השניה, "עקשנות".

יש מקום לשימושים כגון "בדיקה דווקנית" או "עיון דווקאי". זהו שימוש יפה ועשיר בשפה. אולם חשוב הרבה יותר לקחת בחשבון מי הקהל שאליו מדברים ולהיזהר מאי-הבנה, או מהעברת מסר סמוי שלא בהכרח אליו מתכוונים אליו.

יכול להיות, כמובן, שהבחירה במילה "דווקני" דווקא חושפת את כוונותיו העמוקות והאמיתיות של מני מזוז, אך על כך אין זה המקום להרחיב.

מילת השבוע

יום שישי הגיע, ואיתו הופעה חוזרת של המדור "מילת השבוע". פירוש המילה יתפרסם בהודעה נפרדת. והפעם:

דווקני

ספר שקניתי

אחד הספרים שקניתי בשבוע הספר לעצמי הוא חדוות הלשון / שיחות על העברית הישראלית של רוביק רוזנטל (הספר דומה במתכונתו לספרו הקודם של רוזנטל הזירה הלשונית / דיוקן העברית הישראלית, דהיינו פרקים קצרים (שהופיעו כטורים בעיתונים שונים) ולצידם 'קצרים' שהינם קטעים באורך פיסקה על מילה אחת או נושא מצומצם.
רוזנטל מצליח לתפוס הרבה מרוח השפה והזמן בקטעים הקצרים שכתב על כל נושא.

לצערי יש מעט מאוד ספרים העוסקים בעברית הישראלית של ימנו (וכדי למלא את החלל הזה קיים, כמובן, האתר הזה) , ולכן אי-אפשר להשוות את ספריו של רוזנטל לאחרים, ולקבוע מי מוצלח יותר. אין מקום שני. חובבי עברית פשוט חייבים לקרוא את ספריו של רוזנטל.

לא צריך להסיק מכך שאני מסכים עם כל מה שהוא כותב. גם מי שלא מסכים עם חלק ממה שנאמר, ומסתייג מהמגמות המתוארות לא יכול לוותר על הקריאה בספרים הללו.

ונסיים בהתחלה של שיר היפ הופ על עברית מתוך הספר החדש,

זהו היפ הופ בעברית
זה נשמע כל כך קליט
זה ממש דבר עצום
זה נראה כאילו כלום
תן לי אָלֶף תן לי זין
ותזיז את הרגליים
פאק יו פאק יו האנגלית
די נמאס מלועזית...

תחליטו לבד אם אתם רוצים לקרוא את ההמשך.

למי שעוד רוצה להספיק

כן, אנחנו מאוד עסוקים כאן במללכת הרשע (נו מאיפה אתם חושבים אני כותב את הבלוג הזה), ולכן לא כל כך עמדנו בהבטחה לעזור לכם עם שבוע הספר (לא שזה משנה - אני לא חושב שמישהו קורא את האתר הזה חוץ ממני ובני משפחתי; ובעצם גם בני משפחתי לא קוראים אותו).

אבל אם בכל זאת אתם מבקרים מדי יום בציפיה לעצות. עוש לעצמכם טובה ותמצאו (או בשבוע הספר או בחנות ספרים משומשים כלשהי) את הספרים הבאים.

- על מה חולמות האילות בלילות? של (אל תגידו שלא ידעתם) לאה גולדברג. שם הספר הוא כבר ביטוי שגור בעברית. רוצים לדעת את את התשובה לשאלה - תקראו את הספר.
- ידידי מרחוב ארנון (כן, גם של לאה גולדברג).

וכל דבר לילדים שחתום עליו נחום גוטמן.

ואל תגידו שלא הזהירתי אתכם שאני חובב ספרי ילדים.

לחסידי הניקוד

בעברית אפשר להשתמש בשורשים במגוון של משקלים ופעלים, ולעיתים מתקבלות מילים דומות מאוד בעלות משמעויות שונות. הנה דוגמא.

ניתן לומר: "לא רכשנו את הבית שהוצע לנו, היות שהוא היה קטן". המילה "קטן" משמשת כשם תואר המתאר את הבית.

אולם ניתן בעברית גם לומר, "יריד הספרים קטן במהלך השנים". משמעות הבמשפט היא שיריד הספרים "הלך ונעשה קטן". המילה "קטן" משמשת כפועל בבניין פעל ("קל") גוף שלישי ("נסתר") בזמן עבר.

חובבי הניקוד יזדרזו לציין שניתן להבחין בין שני השימושים היות שהמילה קטן, למרות ההגיה הזהה, מנוקדת בצורה שונה בשני המקרים. האם אתם יודעים כיצד יש לנקד בכל מקרה?

תשובה בהמשך היום...

תוספת: קָטָן - ההיפף של 'גדול' ואילו קָטַן משמעו 'נעשה קָטָן יותר'.

ביטוי השבוע: טול קורה מבין עיניך

טוֹל קורה מבין עיניך

מעניין לעניין באותו העניין.

בביטוי זה משתמשים כתשובה מחודדת למי שהוכיח אחרים על מעשים ושגיאות שאף הוא עצמו עשה.
מקור: "תמהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין שִניך, אמור לו: טול קורה מבין עיניך" (ערכין טז).
יש המשתמשים גם בציטוט "טול קיסם מבין שניך" ולו בבדיחות הדעת.

עוד לשבוע הספר

בשעה טובה מצאנו אמש את הזמן ללכת לשבוע הספר. למרות היותי חסיד מושבע של כל דבר (כמעט) הקשור לספרים, אני ממליץ בחום לחובבי ספרים לוותר על שבוע הספר, לפחות בירושלים. צפוף, רועש, לא ניתן לראות את הספרים - כל הבעיות שהיו קיימות כל השנים. אלא שהשנה המצב עוד יותר נורא מבדרך כלל. "יריד האוכל" הוא חוויה שאני מאחל לשונאי.

ניסיתי למצוא עבורכם ספרי ילדים נוספים, אבל אני נאלץ להמליץ על הספרים הישנים - הם עדיין ספרי הילדים הנפלאים ביותר שיצאו בעברית. הנה שלושה שראיתי אמש על מדפי שבוע ספר.

- המפוזר מכפר אז"ר (לאה גולדברג). קצר, חמוד ומחורז.

-עוץ-לי גוץ-לי (שלונסקי; אייר אריה נבון). עיבוד לאגדת האחים גרים, כפי שרק שלונסקי יכול ("קהל נכבד, ברגע זה / מתחיל סיפור המחזה")

- המלך פרדיננד פדהצור בקיצור (אפרים סידון). אם אתם רוצים משהו קצת יותר חדש, אז אין כמו הסיפור הקצת יותר-מדי דידקטי הזה, העוסק במלך המטיל גזרות קשות יותר ויותר על עמו - עד שהם מחליטים שדי. סופו של המלך למצוא את עצמו על אי עם "שלושה עצי קוקוס, טווס וקופים". ולא, אני לא מזכיר את הספר כרמז פוליטי מתוחכם...

מעיתוני סוף השבוע

מדור המכתבים למערכת של הארץ מוקדש כולו לתגובות נזעמות על ההצעה לשינוי ופישוט כללי הניקוד. לא הופתענו.

במוסף תרבות וספרות של הארץ כותב יצחק לאור על תרגום חנוך לוין לצרפתית:

אבל החיים כאן, על פי לוין, אינם נוחים ל"אוניוורסליזציה" (כלומר, אותה תיזה חבוטה של: "עכשיו שהעם היהודי הוא עם ככל העמים, ויש לו שפה, הוא יכול לדבר על ערכים אוניוורסליים"). לוין היה חדור בתחושה אחרת. הנה כך מסכמת את העניין ב"ההולכים בחושך" מחשבת-דג-מלוח: "ואת הדג מלוח שכחו. / לעולם לא אזכה לחדור לתרבות צרפת, / לעולם לא אהיה אצלם בן-בית, / רק אציץ מן הסף בעיניים כלות, / אסתובב ואשוב לארצי-מכורתי, להיות מה שאני: / מחשבה נידחת מאסיה על דג מלוח פולני". אנחנו חיים במעין פוגטוריום, אנחנו "פולנים באסיה".

מנוּש

מנוּש ש"ע, זכר. - איבר מין נשי (גס).

מילת השבוע

יום שישי הגיע, ואיתו הופעה חוזרת של המדור "מילת השבוע". פירוש המילה יתפרסם בהודעה נפרדת. והפעם:

מנוּש

דוד אבידן

חובבי שירה יעשו בחכמה אם יעשירו את ספרייתם בשבוע הספר באחד מקובצי השירים של דוד אבידן.

אבידן נחשב לאחד משלושת היוצרים הבולטים של שירת דור המדינה, לצידם של יהודה עמיחי ונתן זך. למרות ריבוי עיסוקיו -- אבידן אפילו יצר סרטים -- עיקר יצירתו היא כמשורר. אבידן הרשה לעצמו לשחק עם השפה העברית, לחבר ולפרק מילים, והיה מודע למשמעות הפוליטית שיש לשפה: "אנשים כמוני ולא כמוך / קובעים את הפוליטיקה של הלשון / בכל מקום בגלקסיה הסמנטית, בכל מקום על פני-כדור הארץ / ומחוצה לו" (מתוך הפוליטיקאים של הלשון).


כמה שורות לדוגמא אולי יגרו את התיאבון.

כל עוד נהיה נבחרים,
אך לא על חשבון אחרים,
וכל עוד נבין שכולם -
ולא עם אחד - זה עולם,
נהיה עם אחד מיוחד,
בוטח, אמיץ, לא נפחד.
(מתוך הימנון-ישראל החדש)

שלום עשן רחוק, הידד ירח,
שלום פְּרָחִימֵתִים, שלג רע.
מחר על קֶרֶנְשֶמֶש אני פורח,
על קרן שמש שבורה, שחורה.
(מתוך שיר-פרידה ישן, שהוחמץ מזמן)

איפה היא להיות עלולה?
עכשיו היא לכל מסוגלה.
קודם אימללה - עכשיו נתאמללה.
הבעירו אש בזנב השועלה.
(על דלילה; מתוך הוראה דחופה לניידת)

לא אוסיף, שכן כפי שאמר אבידן "לא בריא לקרוא יותר מידי / כשרוצים לכתוב יותר מידי" ולהיפך...

מי הוא מה הוא מיקי-מהו?

לכבוד שבוע הספר אנסה להזכיר כאן כמה ספרים ראויים לציון שאולי תרצו לרכוש בדוכני שבוע הספר. ננסה להתמקד בספרים שקשורים בצורה זו אחרת לנושא העקרי שלנו - השפה העברית.
נתחיל מאחד מספרי הילדים הקלאסיים בשפה העברית עלילות מיקי-מהו, שכתב אברהם שלונסקי ואייר אריה נבון (1947).

סיפורים בחרוזים / על חייו הנועזים / של רענו מיקי-מהו / פרק-פרק הרפתקה הוא / והאיש אשר כתבם / שמו הוא: שלונסקי אברהם.

זו כותרת המשנה של הספר, וממנה אפשר לנחש את אופיו של הספר: זהו ספר בחרוזים, מלא הומור, שלעיתים אף גולש לנונסנס (או איגיון אם אתם מתעקשים).

אברהם שלונסקי היה סופר, מתרגם, ועורך אולם יותר מכל הוא היה אחד מהאנשים שתרמו להחייאת השפה העברית, ואולי היוצר שעשה את השימוש השנון ביותר בשפה (עוד מידע: בויקיפדיה). עד כדי כך הוא היה ידוע בכך, שיש שכינו אותו לשונסקי במקום שלונסקי...

עלילות מיקי-מהו הוא רצף בלתי פוסק של התחכמויות לשוניות, וכדי לעורר לכם את התיאבון הנה כמה קטעים חביבים עלי.

כה חשב שעה בערך
ומצא "הנה הדרך!"
ורכוב על המכּוּש
בא לארץ הקשקוש.

בא. הביט. ראה: טווסת
עט טובלת לה בקֶסֶת
ושולחת בכישוף
כתב אגרת לינשוף.

(כמובן: אסור לשכוח,
כי מוטב שלא לרתוח...
אך מאוד אני שונא
כל יצור שמתקנא!)

חיריק
חיריק
וו פתוח
מרכאות
וסיר נפוח
סמך סמך
קו כפוף
והרי לכם
פרצוף!

שמי הוא: פיט!
ושמי הוא: פוּט!
שמנו יחד הוא: פיטפוט!
באנו הנה וכעת
שנינו יחד נפטפט.


אל יאוש, ידיד ורע,
יאושך ליבי קורע...
אך ליבנו לא נברא
סתם יום-יום להיקרע!
אם כל פעם שירע לו
לבבנו יקרע לו,
יתברר אז לבריות
שפשוט קשה לחיות...

אחד מספרי הילדים (?) הקלאסיים בשפה העברית. קנו ותהנו!

בדיוק בשבילנו...

מסתבר שהאקדמיה ללשון העברית מחפשת מילה עברית לבלוג [הקישור תודות לבלוג החדשות של כנרת זמורה-ביתן].
למען האמת אני מסתדר לא רע עם בלוג, מה שמטריד אותי יותר זו הבחירה בין בלוגר לבין בלוגאי...
וברצינות, הקושי במתן מילה עברית למילה בלוג הוא ריבוי המושגים המבוססים על מילה זו, כגון blogroll, edublog, blogosphere, blogistan וכד'.

ביטוי השבוע: אני ואפסי עוד

אני ואפסי עוד

ומביטויים שעניינם צניעות עברנו לביטוי שעניינו יהירות.

מקור הביטוי הוא ישעיהו פרק מז פסוק ח: ועתה שמעי זאת עדינה, היושבת לבטח, האמרה בלבבה אני ואפסי עוד, לא אשב אלמנה ולא אדע שכול.

הפסוק תוקף את בבל על יהירותה. בבל בטוחה שלנצח יעמוד חוסן, מלכה לא יהרג ("לא אשב אלמנה") ועמה לא יגלה. בטחונה שאינו יודע גבולות של בבל מתואר על-ידי ההשוואתה לגברת יהירה האומרת "אין עוד מלבדי!" או בלשון הפסוק "אני ואפסי עוד".

"מסיבת הפתעה לשפה העברית"

אחד ממופעי לא בשמים 2004:

בשפה העברית יש כשבעים אלף מילים. בשפות האירופאיות - כרבע מיליון. באנגלית - קרוב למיליון. אז מה? אז נהדר! כי רק שפה רזה, כזו שיודעת להיות גם ארכאית וגם ממזרית (אבל מבינה שהיא חייבת לעלות במשקל) מצליחה לשתף רבים כל כך בכתיבה יום יומית של המילון המדובר שלה. ויש מצב שזה מצליח? חבל על הזמן!
רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, מספרים בחדוות הלשון.

רוביק רוזנטל הוא מהטובים ודורי בן זאב מצליח לפעמים להיות שנון, כך שהאירוע הזה יכול להיות נחמד ומשעשע. אבל אי-אפשר להתעלם מכך שספירת מילים כפי שמופיעה בהודעה הזו היא חסרת משמעות. דרכי תצורת המילים בעברית שונות מהותית מתצורת המילים בשפות אירופאיות (בהנחה שיש משפחת שפות כזו בכלל...)
בעברית אין ברירה אלא לספור שורשים ומשקלים - בלי לשכוח שלאותו שורש יש במקרים רבים יותר מאשר משמעות אחת.

"העושר" של שפה אינו נמדד בגודל הלקסיקון בלבד. בתמונה הכללית זהו מרכיב שולי למדי.

תוספת: לזכותם של מנסחי ההודעה ראוי להדגיש את ההערה בסוגריים, "[השפה] מבינה שהיא חייבת לעלות במשקל". עברית, כמו כל שפה אחרת, עוברת תהליכים תמידיים של שינוי והרחבת הלקסיקון. אין מדובר רק בשינויים בלשון העממית ובשפת הרחוב, כפי שניתן להבין מהדוגמאות שבחרו הכותבים, אלא גם בשינויים ותוספות לשפה הקאנונית.
אני נזכר בבחינת הבגרות שלי בלשון. הוצג לנו קטע טקסט ונדרשנו לקבוע לאיזה תקופה הוא שייך ("לשון המקרא", "לשון חכמים" וכד'). היה צריך להביא שלוש דוגמאות מהטקסט שבהן היתה חריגה מהשפה של התקופה הנדונה. היה לי ברור שמדובר בשפה מקראית (מצאתי את וו ההיפוך וכו'), אבל לו גם החיים שלי היו תלויים בכך לא היית מצליח למצוא שלוש חריגות. היו לי רק שתיים... יצאתי מרוגז מהבחינה ומייד ביררתי עם חברים. החריגה השלישית היתה שהטקסט עסק במיקרוסקופ! לא רק שהמילה אינה מתאימה לצורת המילים המקראיות (מיקרו+סקופ), אלא גם שהמושג עצמו אינו רלוונטי לתקופה (לא היו מיקרוסקופים בחצר המלך פרעה)... נו, באמת!
המסקנה? שפה גדלה, בין היתר, כדי לכלול מושגים חדשים. זה תהליך טבעי שקורה בכל השפות הנמצאות בשימוש.

מעיתוני סוף השבוע

בגליון יום שישי של הארץ מופיעה רשימה ארוכה הועסקת בהצעה לרפורמה בכללי הניקוד.
תגובת הבטן של כל חובב לשון היא, כמובן, להתנגד להצעות מסוג זה. אולם במחשבה שניה ברור שהמצב הקיים בו מעטים יודעים כיצד יש לנקד, ולכן הניקוד מושמט גם היכן שנדרש, או לחילופין מופיע ניקוד שגוי, אינו מצב משביע רצון.
הקשר למעבר מכתיב חסר לכתיב מלא, ומשם לכתיב החצי מלא המקובל במקומותינו, מוזכר במאמר המתפרסם היום בהארץ.

יש מקום ללמד בבתי-ספר את כללי הניקוד, שכן הם תורמים להבנת מבנה השפה (הטעמה, הידקקות, בניינים ומשקלים וכד'). אולם אין מקום להקפיד על ניקוד שאינו משקף הבדלי הגיה, כגון האבחנה בין קמץ לפתח. לפיכך, ההצעה בעיקרה נשמעת לי מתקבלת על הדעת. הניקוד הקלאסי ישאר, אולם בשימוש יום יומי ניתן יהיה להשתמש בניקוד-חסר.

כצפוי, אני מסכים עם מאיר שלו ("עדיף להעשיר לילדים את אוצר המילים... ולהשאיר את הניקוד למומחים") ולא עם אריאל הירשפלד ("טשטוש והקלות מרחיקות לכת בנסיון להיות פופולריים").

* * *
מדור הספרות של המוסף השבת של ידיעות אחרונות מציע המלצות ספרים לכבוד שבוע הספר העברי מפי העורכים בהוצאות הספרים השונות. שני ספרים בהוצאת רסלינג לכדו את עיני. "הנאת הטקסט / וריאציות על הכתב" של רולאן בארת, ו-"השימוש במילים" מאת נטלי סארוט. טרם ראיתי את שני הספרים, אולם בהחלט אחפשם בקרוב.

תוספת: בעקבות ויכוח על נושא השינוי בכללי הניקוד, הצצתי בלקסיקון דביר לשיפור הלשון של ראובן סיוון. מסתבר שגם הוא נתן דעתו לנושא והוא ממליץ לכתוב עם ניקוד חלקי, ובפרט מעודד סימון דגש קל באותוית בכ"פ וסימון ווים בשורוק או בחולם. מכאן הדרך קצרה להצעה כפי שמתוארת במאמר בהארץ.

רוֹבָּה

רוֹבָּה ש"ע, נקבה. - חומר המשמש לאטימה ולמילוי הרווח שבין האריחים בריצוף. בלעז grout.

מילת השבוע

יום שישי הגיע, ואיתו הופעה חוזרת של המדור "מילת השבוע". פירוש המילה יתפרסם בהודעה נפרדת. והפעם:

רוֹבָּה

בוקה ומבולקה

לאור המצב הפוליטי בארץ שומעים אחת לכמה דקות את הביטוי "בּוּקָה וּמְבוּלָקָה". הכוונה היא בדרך כלל לבלגן, אי-סדר וכד'. אולם מה זו "בוקה" ומהי "מבולקה"? איש אינו יודע... נסו לשאול...

מקור הביטוי הוא בספר נחום פרק ב פסוק יא (שמתם לב כמה ציטוטים מקורם בתרי-עשר?). שם כתוב: בוקה ומבוקה ומבולקה ופיק ברכיים וחלחלה בכל מתניים (שימו לב לחרוז).

בוקה (נקבה) - שיממון, חורבן גמור.
מבולק - הרוס, פרוץ, מנותץ.

ממש כך...

באחת מתוכניות הפוליטיקה היום בטלוויזיה עסקו בחופשות אסירים. בתוכנית הופיע אסיר לשעבר שתיאר את התחושה שיש לאסיר היוצא לראשונה לחופשה, לאחר שהות ממושכת בבית הסוהר. הוא תיאר זאת כך: "הוא רואה את האוויר... רואה את הצח...".

אמנם זהו שיבוש של "רואה את האוויר הצח", אבל הניסוח "רואה את האוויר... רואה את הצח" נפלא בעיניי. ממש שירה.

שפה - מחשבה - פוליטיקה

ג'ורג' לאקוף, פרופסור לבלשנות וקוגניציה, מדבר על הקשר בין שפה לבין חשיבה פוליטית. הראיון מתמקד בפוליטיקה האמריקאית אולם הסוגיה העקרונית אינה ספציפית לארה"ב, כמובן.