"מסיבת הפתעה לשפה העברית"

אחד ממופעי לא בשמים 2004:

בשפה העברית יש כשבעים אלף מילים. בשפות האירופאיות - כרבע מיליון. באנגלית - קרוב למיליון. אז מה? אז נהדר! כי רק שפה רזה, כזו שיודעת להיות גם ארכאית וגם ממזרית (אבל מבינה שהיא חייבת לעלות במשקל) מצליחה לשתף רבים כל כך בכתיבה יום יומית של המילון המדובר שלה. ויש מצב שזה מצליח? חבל על הזמן!
רוביק רוזנטל ודורי בן זאב, מספרים בחדוות הלשון.

רוביק רוזנטל הוא מהטובים ודורי בן זאב מצליח לפעמים להיות שנון, כך שהאירוע הזה יכול להיות נחמד ומשעשע. אבל אי-אפשר להתעלם מכך שספירת מילים כפי שמופיעה בהודעה הזו היא חסרת משמעות. דרכי תצורת המילים בעברית שונות מהותית מתצורת המילים בשפות אירופאיות (בהנחה שיש משפחת שפות כזו בכלל...)
בעברית אין ברירה אלא לספור שורשים ומשקלים - בלי לשכוח שלאותו שורש יש במקרים רבים יותר מאשר משמעות אחת.

"העושר" של שפה אינו נמדד בגודל הלקסיקון בלבד. בתמונה הכללית זהו מרכיב שולי למדי.

תוספת: לזכותם של מנסחי ההודעה ראוי להדגיש את ההערה בסוגריים, "[השפה] מבינה שהיא חייבת לעלות במשקל". עברית, כמו כל שפה אחרת, עוברת תהליכים תמידיים של שינוי והרחבת הלקסיקון. אין מדובר רק בשינויים בלשון העממית ובשפת הרחוב, כפי שניתן להבין מהדוגמאות שבחרו הכותבים, אלא גם בשינויים ותוספות לשפה הקאנונית.
אני נזכר בבחינת הבגרות שלי בלשון. הוצג לנו קטע טקסט ונדרשנו לקבוע לאיזה תקופה הוא שייך ("לשון המקרא", "לשון חכמים" וכד'). היה צריך להביא שלוש דוגמאות מהטקסט שבהן היתה חריגה מהשפה של התקופה הנדונה. היה לי ברור שמדובר בשפה מקראית (מצאתי את וו ההיפוך וכו'), אבל לו גם החיים שלי היו תלויים בכך לא היית מצליח למצוא שלוש חריגות. היו לי רק שתיים... יצאתי מרוגז מהבחינה ומייד ביררתי עם חברים. החריגה השלישית היתה שהטקסט עסק במיקרוסקופ! לא רק שהמילה אינה מתאימה לצורת המילים המקראיות (מיקרו+סקופ), אלא גם שהמושג עצמו אינו רלוונטי לתקופה (לא היו מיקרוסקופים בחצר המלך פרעה)... נו, באמת!
המסקנה? שפה גדלה, בין היתר, כדי לכלול מושגים חדשים. זה תהליך טבעי שקורה בכל השפות הנמצאות בשימוש.