ישר לפח

מסתבר שבאופן בהול, לקראת כ"ט בנובמבר (תאריך שכנראה הגיע במפתיע) ולרגל שנת השנה העברית, דנה הכנסת בהצעה לחייב את נבחרי הציבור לעברת את שמותיהם.

אי אפשר שלא להיזכר בבדיחה הישנה על אותו אחד שנקרא ליכטנשטיין. הפקיד הציע לעברת את השם לפי הצליל, ובחר את השם "לך-תשתין". ליכטנשטיין לא התלהב, וטען שהשם לא מצלצל טוב. "אם אתה רוצה שיצלצל, אז לך-תשתין-על-פח" קבע הפקיד.

עוד רחוב ירושלמי

אפרופו או שלא אפרופו הדיון על שמות השכונות בירושלים, רשימה נאה על ממציא שפת האספרנטו, הלא הוא לודוויג לזרוס זמנהוף, או אליעזר זמנהוף.

הקשר לעברית:

For Zamenhof, the answer to this conundrum lay squarely in the arena of language. Wearing the mantle of Johann Gottfried Herder, who argued that language is the essence of the volk, Zamenhof identified language as the sine qua non of peoplehood. The fragility of Jewish identity, he argued, lay chiefly in the fact that the Jews lacked their own language. He noted that he’d at one time backed the Hebrew revival piloted by his contemporary, Eliezer Ben Yehuda (though I haven’t found evidence for this); he had also spent three years developing a modern, rationalized Yiddish using Latin characters. But by 1901, he had changed his mind on both counts. Hebrew, he felt, was “cadaverous,” and Yiddish, a “jargon.” Only with a neutral, artificial language—an Esperanto that Hillelist Jews would remake, eventually, in their own image—could the Jewish people justify their peoplehood to themselves and the modern world.

בן יהודה היה מתגאה

אני ממליץ על המקאמה המוצלחת הזו המתארת שיתוף פעולה ברוך של נאוה בת-צו"ר וערן גרף במסגרת פרויקט בן יהודה.

חישודי לשון

הצטברו אצלי מני תופינים מפרויקט בן יהודה, שתפסו את תשומת לבי, והגיע הזמן לשתף בהם את מי שאינו עוקב בעצמו אחר הבלוג של פרויקט בן יהודה. הנה אחד מהם.

במכתב מ 1911 מאת רבקה אהרנסון מצאו אנשי הפרויקט את המילה להתגרל, שמשמעותה להגמל מהרגל, על דרך ההיפוך מ"להתרגל".

מי חידש את המילה, ובאיזה שנים היא הייתה בשימוש, אינני יודע.

תחיה

בהמשך הרשימה על הריסת בניין בית היתומים האשכנזי ברחוב הרב קוק בירושלים כותב ב. מיכאל:

עוד מעט תיעקר גם [קופת הצדקה], תושלך לזבל ותפנה את מקומה ל"דורמן" שישמור על ה"לובי", וידאג שרק היפים והעשירים יוכלו להגיע את ה"פאטיו" ואל ה"ספא". והבט ממש מתהפכת.

דרכו של עולם או אירוניה היסטורית? אתם תחליטו.

אי אפשר להתאפק

גם ב. מיכאל לא יכול להתאפק: במוסף לשבת של ידיעות אחרונות (8.8.2008) הוא כותב על הריסת בית ברחוב הרב קוק בירושלים, "זה היה עוד פיגוע דחפור בעיר האומללה הזאת. פיגוע ברשות ובסמכות. ברוך השם, ללא פגיעות בנפש, אך עם פגיעה כואבת בנשמתה."

אולי די?

הבית, אגב, הוא בית היתומים האשכנזי, אותו ניהל זאב (וילהלם) הרצברג. הרצברג איחד את בית היתומים עם בית הספר "למל". אותו הרצברג ראוי לאזכור מיוחד כאן, שכן היה ממחיי השפה העברית ומיוזמי הספריה הלאומית. ב 1888 הוא כינס בביתו מפגש בו הוקמה הלשכה הראשונה של בני ברית בארץ. בין הנוכחים בפגישה: אליעזר בן יהודה, דוד ילין, ויוסף בר"ן מיוחס.

התיאור הבא ממחיש את אופיו של הארגון הזה, ואת תפקידו ההיסטורי:

" ד"ר הרצברג [...] בחר את המנין הראשון ליסוד לשכת "ירושלים", הלא המה: ד"ר וילהלם - אבי הלשכה, אליעזר בן-יהודה, חיים הירשנזון, דוד ילין, אפרים כהן, אברהם משה הרצברג לונץ, עוזר דוב ליפשיץ, יוסף מיוחס, ישראל דב פרומקין ושמעון שטרן. לשכת ירושלים היתה הגוף הצבורי הראשון, שקבל עליו לחובה לנהל את הוכוחים באספותיו בלשון העברית ולרשום את זכרון הדברים בעברית (המזכיר הראשון של הלשכה היה אליעזר בן-יהודה)[...] בהכירה בתועלת, שמסדר בני ברית עלול להביא לכל הישוב בארץ-ישראל, יסדה לשכת "ירושלים" בשנת תר"ן שלש לשכות חדשות, את לשכת "שער ציון" ביפו, לשכת "הגליל" בצפת ולשכת "ארזי הלבנון" בבירות, ששתפו מאז פעולה עם הלשכה האם [...] מורי בית-הספר למל, פעילי בני ברית [...] באו לידי החלטה להתחיל מבראשית ולהשתית את החנוך על גן הילדים, שבו יחונכו הילדים בגיל הרך לפי שטת פסטלוצי-פריבל על טהרת הלשון העברית. לשכת ירושלים הקציבה את חמש מאות הפרנקים הראשונים ליסוד גן הילדים הראשון ומנתה ועדה של שלשה חברים (דוד ילין, ישעיהו פרס ואריה ליב לוי) להפעיל את המפעל החנוכי הזה. " (פרס 47-48 ,1964)

(אני מביא את הציטוט מכאן).