שני-קל

היות שאני לא בארץ חידושים בשפת הדיבור מגיעים אלי מכלי שני, אולם גונבה לאוזני השמועה שהכינוי למטבע החדש של שני שקלים הוא שְנֵקֵל. המילה מצלצלת מצוין, וודאי רבים המציאו אותה במקביל. היא קצת מצחיקה מדי אבל זה בוודאי ישתנה ככל שהמילה תהפוך למוכרת יותר.

בשונה מחידושי לשון אחרים המילה שנקל מגובה באתר אינטרנט וקמפיין שיווקי...

סקר: האם המילה אכן משמשת באופן נפוץ בארץ? (כרגיל, אנא דווחו היכן בארץ שמעתם את המילה)

קצין זה הכי

במוסף לשבת של ידיעות (22.2.08) מצוטט אל"מ אהרון חליוה מפקד בה"ד 1 כך: "...ללכת לקורס [קצינים] זה להיות פראייר, אבל קצין בצבא זה מותג". עוד דוגמה לדרך שבה בחירת מילים חושפת משהו מהעולם הרוחני של הדובר.

אין חשיבות לעובדה שלמותגים יכולה להיות תדמית שלילית (על רמדיה שמעת?), אלא לכך שמאחורי תפיסת המותגים כדבר חיובי מסתתרת תפיסת עולם כלכלית-צרכנית שאמורה, כך לפחות נוהגים לומר לנו, להיות ההיפוך של תפיסת העולם הערכית-צבאית. פעם היו אומרים "קצין בצבא זה ערך" או "קצונה זה ערך", אבל מי צריך לדבר על ערכים כשאפשר לשכנע שקצונה בצה"ל היא מותג?

אני ארשה לעצמי לשער שיש קשר הדוק בין הניסוח הזה לבין הדיבורים בזמנו על מסכי הפלאזמה ששימשו את המפקדים הבכירים במלחמת לבנון השניה. רציתי בזמנו לכתוב על כך כאן, שהרי השימוש במאפיין הטכנולוגי שמבהיר שמדובר על מסכים יקרים חשף כבר אז משהו על תפיסת העולם הצרכנית הזו, אולם התאפקתי. המינוח מסכי פאלזמה (מונח לועזי, במקום קיצור צה"לי כדוגמת מ"ק 77) שחזר ועלה בדיווחים שונים בזמן המלחמה ובתחקירים חשף תפיסת עולם חומרנית, שבה ציוד יקר הוא סמל סטטוס, ממש כמו רכישת מוצרים ממותגים ידועים.

מכאן הדרך קצרה לציטוט מפיו של מפקד בה"ד 1, שאני משוכנע אמר אותו אך ורק עם כוונות טובות.

מובן שאין בניתוח הזה כוונה לטעון לדטרמיניזם לשוני, או קביעה מוחלטת לגבי האיש או התרבות בה הוא פועל אך ורק על סמך הציטוט הקצר הזה. אולם הניסוח הוא רמז, שיכול לשמש כאינדיקטור המתווסף לאינדיקטורים אחרים.

מילון הרכילות השלם

YNET מפרסם את מילון הרכילות השלם.

הרוב המוחלט של המילים והביטויים הם פשוט באנגלית, ואין ההגדרות מוסיפות על המשמעות המילולית שלהן (לעתים בסלנג אמריקאי) הרבה למרות המאמץ הניכר של הכותבים (ראו למשל אייטם, גוסיפ, טאלנט).

עמלתי עבורכם והנה ההגדרה המנוסחת בצורה המאתגרת ביותר מבחינה לשונית וסגנונית:

וואנבי – בטייטל הוואנבי־סלב "מתהדרות" אושיות ברנז'איות ששימשו בילדותן מגנט לכאפות ומתות להראות לכולם שהנה הן הצליחו, כמו גם טיפוסים המקורבים לסלבס אמיתיים ומצויים בפמלייתם הקבועה (ע"ע "עלוקות").


אני לא יודע אם אחרי משפט כזה צריך לכתוב וואו או אאוץ'...

תחרות חמשירים - הגמר

ברכות לכל משתתפי התחרות! החמשירים כולם מצויינים והבחירה בשלושת החמשירים שיעלו לגמר הייתה קשה ביותר.

לאור הבחירה הקשה נתתי משקל רב לכללי התחרות ובמיוחד לכללים 4 ו-5, כלומר נתתי עדיפות לחמשירים שהתייחסו ליצירות מן הספרות העברית החדשה. החלטה זו גרמה לכך שכמה חמשירים נפלאים ומצחיקים לא עלו לשלב הגמר. אני אבחר באחד או שניים מהם כחמשירים ראויים לציון לאחר פרסום תוצאות התחרות הרשמית.

להלן שלושת החמשירים שעלו לגמר. על מנת להצביע, נא לשלוח מייל לכתובת הרגילה שבכותרתו המילה ONE, TWO או THREE בהתאם לחמשיר עבורו אתם מעוניינים להצביע, לפי הסדר להלן. ההצבעה תסתיים ב 3/3/2008 בשעה 23:59 שעון ישראל. הצבעות שישלחו לאחר מכן לא יספרו.

ONE

את נראית ייחודית ושונה
אז אכתוב לך ללא מגננה
מכתבים, מכתבים,
עצובים, מרהיבים,
וארוץ לך עירום בגינה

(the zest כותב על שתהיי לי הסכין, דויד גרוסמן)

TWO

משוררת הייתה מרגשת
והפכה לקנונית ברשת
עד שיום אחד נודע
שלא הייתה ולא נולדה
ובכל זאת הותירה מורשת

(יהודה כותב על צאלה כץ)

THREE

החיים לא היו קייטנה
בימים טרם קום מדינה
בן ובת נפגשו
רגשות הם שילחו
ונולד מספר בן-יונה

(פפריקש כותב על יונה ונער, מאיר שלו)

תזכורת: תחרות החמשירים

עבר שבוע מאז הוכרזה תחרות החמשירים כך שנשאר עוד שבוע אחד להגיש חמשירים המתייחסים ליצירות ספרות בעברית בכדי להשתתף בתחרות.

החמשירים שהופיעו עד כה מוצלחים ביותר, כך שהאתגר לא פשוט! אך על חשש, הפרס הוא עצם ההשתתפות. נסו ותהינו!

עם לועז

אתר טקסט מפרסם את ההקדמה והפרק הראשון מספרו של גרשון שקד ז"ל זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז שיצא בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

לכאורה אין נושא הרחוק יותר מתחומי העיסוק של הבלוג מאשר לשונות לעז, אך שקד מביא כמה דיונים מעניינים לגבי מקומה של העברית. הנה כמה קטעים קצרים מהפרק המתקשרים לדיונים שהתקיימו כאן לאחרונה על שימוש בלועזית, התפצלות השפה העברית לשפה קלאסית ושפת דיבור מודרנית ועוד.
את הספר עצמו טרם ראיתי, אך הפרקים באתר בהחלט מעוררי תיאבון.


שלום עליכם נולד ב-1859 בפרייסלב, כיום חמיילניצק, אוקראינה. גם הוא התחנך כיהודי מסורתי, אבל עיקר השכלתו היתה אירופית רוסית, ובניגוד לעגנון הכריע לטובת הכתיבה ביידיש (אף על פי שכתב בראשית דרכו גם בעברית, כשם שעגנון בראשית דרכו כתב ביידיש). הכתיבה ביידיש פנתה מטבע ברייתה לקהל יעד שונה, וקירבה אותו במודע או שלא במודע לאידאולוגיה של אוטונומיה תרבותית בגולה בנוסח מסורת ה'בונד', מפלגה שפרחה במזרח אירופה, ושרבים מחבריה היגרו לארצות הברית ונשארו גם שם נאמנים לרעיונות שאיגדו אותם בארצות מוצאם. וכך אף על פי ששלום עליכם עצמו היה ציוני מוצהר, מייצגת יצירתו את התרבות היידית האוטונומית של יהדות מזרח אירופה, גם כשזו נדדה אל מעבר לים. מעגלי הזהות של שלום עליכם הם אוקראינה, התרבות הרוסית ושפתה העממית של יהדות מזרח אירופה, שאותה נשאה מגולה לגולה. יצירתו אינה מבוססת על אינטר-טקסטואליות עמוקה בין המקורות. שלום עליכם כתב בעיקר על יהודים של כל ימות השנה ליהודים ששמרו על זיקה מסוימת למסורת. אמנם טוביה החולב שלו מצטט מן המקורות, אך האב-טקסט של יצירתו איננו הקנון שבכתב, אלא המסורת של חוכמת החיים שבעל פה של יהדות מזרח אירופה.

סופרת יהודית-אמריקנית אחרת, סינתיה אוזיק, מייצגת השקפת עולם אמריקוצנטרית, הגורסת שהאנגלית היא היידיש החדשה, והיא הלשון הלגיטימית של גולת הזהב החדשה. בהרצאה שנשאה במכון ויצמן בשנת 1970 (שאמורה היתה להתפלמס עם דברים שהשמיע בשנה הקודמת הוגה הדעות והמבקר היהודי-אנגלי ג'ורג' סטיינר) היא טענה תחילה, שמה שהיא מכנה 'עברית' איננה רק מערכת מסמנים, אלא מערכת המכילה תוכן.

העברית בעיניה היא לשון-על העשויה להתממש במערכות לשוניות שונות. אין להשוותה במסמניה לאנגלית, המורכבת מיסודות גרמניים ולטיניים, כי היא מכילה תכנים מוסריים שהם מעל ומעבר לכל שפה ולשון: "העברית היא לשון בת-מזל מבחינה אחרת; היא היתה המיכל המקורי של המהפכה במצפון האנושי, היא לימדה שפות אחרות את מה שהיא עצמה רכשה קודם לכן ברוב מכאוב: רצינות מוסרית [...] בגלל עוצמתם של הרעיונות בכתבי הקודש. אין לשון ושפה על פני אדמות שאינה 'דוברת עברית באמצעות הברותיה ואוצר לשונה שלה'." לפי דעתה, הקשר של יהודי ארצות הברית לזהותם היהודית מתבטא בלשונם. דבריה מבטאים צורך עמוק להצדיק את זהותה הכפולה, בלא שתבגוד בזהות היהודית היקרה לה. טיעון אחר שלה מתייחס ליהדות כתרבות אורחת בארצות הברית המארחת. נראה לה שדבריה עשויים או עלולים להפתיע את קוראיה, משום שהיא סבורה שלמרות היותה דור שלישי להגירה, עדיין לא הגיעה אל המנוחה והנחלה; היא אמנם הסתגלה לסביבתה, אך עדיין חשה בשוליים. בניגוד לסטַיינר, המנסה לוותר על ייחודה של הזהות היהודית בשם האוניברסליזם, שהוא בעיניו תורת האמת היהודית, תובעת אוזיק זיקה לשבט האתני. היא מביאה את הדברים הבאים משמו של סטיינר: "חסרון הבית הוא היתרון של מי שהוא חסר נשק וחסר אונים, ויש לו לפחות הכוח לחסל ללא נשק את נחש הלאומנות, ששמו הסודי הוא שבטיות אטוויסטית. [...] הגלות היא אפוא פרדוקסלית, הקרקע חסרת השורשים אך הפורייה של היהודי המהותי."...

בכל דיון בשאלת הזהות בספרויות יהודיות יש להבחין בין ספרות הכתובה באחת הלשונות היהודיות - עברית, יידית או לדינו - לבין זו הכתובה בשפת הארצות המארחות. בספרות הכתובה בלשון יהודית השפה היא גם תעודת זהות: העברית מכסה את כל שבטי ישראל; הלשונות האחרות הן כלי ביטוי של תת-קבוצות: היידיש של יהדות שמוצאה במזרח אירופה, והלדינו של קבוצות מסוימות שמוצאן ביהדות ספרד. הלכה למעשה נזקקו מרבית הדוברים ללשונות שונות (עברית, יידיש, לשון הארץ המארחת) לצרכים שונים (דיגלוסיה). הלשון הייחודית הפכה את הקבוצה האתנית לתת-קבוצה תרבותית בארצות המארחות. מי שכתב בעברית בשלהי המאה התשע עשרה ועד למאה העשרים ואחת זיהה עצמו כחלק ממסורת לשונית וסמיוטית, שיש לה יותר עבר רחוק מעבר קרוב (בעבר הקרוב הלשון היתה מוגבלת לצרכים ליתורגיים). בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים היתה העברית שפת כתב, שעדיין לא 'עלתה' מן היד הכותבת אל הפה המדבר (אם להזדקק ללשונו של יעקב רבינוביץ) ועתידה מפוקפק.

יש להבחין בין העברית כמערכת מסמנים לבין העברית כמערכת תרבותית כוללת, שבה המסמנים אינם מסמנים מסומנים ממשיים בלבד, אלא מתייחסים אינטר-טקסטואלית לטקסטים קנוניים ולסמלים ולערכים מסורתיים (במובן הקרוב במקצת למשמעות שהקנתה ללשון סינתיה אוזיק). יש חוקרים ומבקרים הטוענים, שהספרות החדשה של בני 'דור בארץ' ו'דור המדינה' נזקקה ללשון העברית כמערכת מסמנים בלבד והתנתקה מן המטענים התרבותיים שלשון זו מכילה. אלי שביד, בעקבות קורצווייל, כינה תהליך זה "צער השורשים החתוכים" (שביד 1964, 202-224). כוונתו היתה שהספרות הישראלית הצעירה איבדה את הקשר הבלתי אמצעי אל המקורות הקנוניים ואל סמלי היסוד של המסורת, ניתוק שיצר ספרות ישראלית פחות 'יהודית' מזו של דורות קודמים.

זה כבר מתחיל להיות מפחיד

יואב שטרן מדווח בהארץ על מפעל החייאת השפה הארמית בעדה המארונית.

נדמה שבקרוב הארמית תשתלט על חיינו. דיווחים קודמים: הכורדים דוברי הארמית בישראל, הסטיקר אני מדבר ארמית.

ואני שואל: מי צריך אספרנטו כשיש ארמית?

לא-ליטה

חובבי מאיר שלו מכירים את הסיפור שלו על כך שאביו נתן לו לקרוא את "לוליטה" של נבוקוב בהיותו בן 14, באומרו: "קרא, זה סיפור על מישהי בגילך".

שלו שב ומספר את הסיפור השבוע בידיעות, לרגל הוויכוח המתחולל לגבי צוואת נבוקוב. נבוקוב ביקש בצוואה מבנו להשמיד את כתב היד הלא גמור של ספר אשר הוא היה מצוי בכתיבתו. להשמיד או לא להשמיד היא השאלה, ושלו נותן את תשובתו שהיא תשובה של קורא מעריץ, יותר מאשר תשובה של אח למקצוע הכתיבה.

הרשימה במוסף ידיעות מיום ו'.

טרוניות טורינו

בהתאם למדיניות הבלוג לא אתייחס כאן להיבטים הפוליטיים של הקריאה להחרים את הכנס הספרותי בטורינו עקב הזמנת סופרים ישראלים להיות אורחי הכבוד השנה, אך נדמה לי שמתבקשות שתי הערות.

ראשית, תהיה דעתנו על הקריאה לחרם אשר תהיה, יש לספרות הישראלית משמעות סמלית רבה יותר מאשר "לסתם" חרם תרבותי מכל סוג אחר. תחיית השפה העברית הייתה יעד חשוב ומוצהר של התנועה הציונית, והצלחת המפעל הזה היא אחד ההישגים הגדולים של הציונות המדינית. במובן זה אכן ראוי לכבד באופן מיוחד את הספרות הישראלית לרגל חגיגות 60 השנה למדינה (ולחילופין ברורה המטיבציה לגמד הישג זה).

שנית, העברית היא שפה שמית (כן, ידועות לי הטענות שהשפה "הישראלית" כבר אינה כזו, אך אני מתעלם מעמדה זו כהרגלי), והקשר שלה לשפות האזור, ובמיוחד לערבית, הוא אחת ההוכחות הברורות לקשר של העם היהודי לאזור, קשר שאותו מכחישים מדי פעם נציגים של הצד "השני".

תחרות חמשירים

סופר המדע בדיוני הנודע אייזיק אסימוב פרסם ספרון חמשירים בהשראת סיפורי שרלוק הולמס: כל חמשיר מוקדש לאחד משישים סיפורי שרלוק הולמס. הסיפורים היוו את ההשראה לחמשירים (שאינם מסכמים את עלילת הסיפורים), וכל אחד מהם מתכתב אם הסיפור לו הוא מוקדש בדרכו הוא.

ומכאן לענייננו... הספרון של אסימוב נתן לי השראה לפתוח כאן תחרות חמשירים המוקדשים ליצירות מן הספרות העברית. המטרה היא ליצור חמשירים המתייחסים, מסכמים, מבקרים, משבחים או מתכתבים בכל דרך אחרת עם יצירה כלשהי שנכתבה בעברית (אחת לכל חמשיר).

להלן כללי התחרות:

1. כדי להשתתף בתחרות החמשיר צריך להתפרסם באזור התגובות של הודעה זו במהלך השבועיים הקרובים. ההודעה צריכה לכלול את החמשיר עצמו ואת שם היצירה אליה הוא מתייחס ומחברה.
2. כל המרבה הרי זה משובח: ניתן להגיש יותר מאשר חמשיר אחד, ואף יותר מחמשיר אחד המוקדש לאותה יצירה (אך כל חמשיר צריך לעמוד בפני עצמו). אם מישהו אחר כבר כתב חמשיר על יצירה כלשהי אין בכך כדי למנוע מאחרים להגיש חמשירים על אותה יצירה.
3. החמשירים צריכים להיות בעברית...
4. עדיפות תינתן לחמשירים המתייחסים ליצירות שנכתבו במקור בעברית, אך אפשר לחרוג ממגבלה זו.
5. עדיפות תינתן לחמשירים המתייחסים ליצירות מן הספרות העברית החדשה.
6. כל יצירה שנכתבה בעברית והמוכרת לקהל הרחב יכולה לשמש לכתיבת חמשיר (כן, כולל ספרי ילדים וספרי בישול).
7. אם יוגשו יותר משלושה חמשירים, אני אבחר שלושה חמשירים מובילים, ומשתתפי הבלוג יבחרו בינהם את החמשיר המנצח.
8. מחבר החמשיר המנצח, אם לא יבחר להיות אנונימי, יזכה בתהילת עולם.
9. תזכורת: חמשיר טוב הוא בדרך כלל חמשיר משעשע!
10. התחרות פתוחה לקהל הרחב - אתם נקראים להזמין גם את מי שאינו קורא את הבלוג להשתתף.

שאלות, קושיות, הערות והארות - נא לפרסם באזור התגובות גם כן.

המלצת קריאה

בזמנו הבטחתי להמליץ כאן מדי פעם על ספרים בענייני לשון ובנושאים קרובים, למען מי שמתעניין אך אינו בן בית בתחומים הללו. לא עמדתי בהבטחתי כראוי, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם...

אני ממליץ למי שנושאי שפה קרובים לליבו לעיין במסה וריאציות על הכתב של רולאן בארת (המסה מופיעה בעברית באסופה "הנאת הטקסט - וריאציות על הכתב", בהוצאת רסלינג, 2004).

החשש הסביר מפני הכתיבה הבלתי מובנת של ההוגים הצרפתים המתורגמים על ידי רסלינג לא צריך למנוע מכם לעיין במסה המעניינת והמקורית של בארת על התפתחות הכתיבה (המסה הראשונה באסופה, על ההנאה והעונג הנגרמים במפגש עם טקסט היא לקוראים אמיצים יותר).

המסה של בארת על התפתחות מערכות הסימנים המשמשות לכתיבה היא למדנית, ומכילה עובדות היסטוריות ומדעיות מגוונות שהן מעניינות בפני עצמן. אוסף העובדות הללו משמש את בארת כדי לבסס שתי תזות שלו. הראשונה היא שהכתיבה היא באופן עמוק תהליך גופני, פיזי, שממנו ניתן ללמוד על ההבדלים בין תרבויות ואשר יש לו השלכה על כל מעשה הכתיבה (למשל, בארת משווה בין כתיבה החורטת את הטקסט על גבי חרס, למשל, ובין כתיבה המלטפת את המצע עליו נכתב הטקסט). התזה השניה והמפתיעה יותר של בארת היא שהכתיבה לא נוצרה כאמצעי משני שנועד לסייע לתפקידיה התקשורתיים של השפה. תפיסה זו היא תפיסה המשליכה על העבר את התפיסה שלנו היום במערב לגבי תפקיד השפה והכתיבה. לשם ביסוס תזה זו מביא בארת דוגמאות למערכות כתיבה מוקדמות שנוצרו לשם "תקשורת" עם האלים, ללא תרגום ווקאלי לשפת בני אדם, ושרק בהמשך התפתחו למערכות כתיבה מהסוגים אותם אנו מכירים היום.

המסה אינה ארוכה, והתרגום לעברית קריא למדי.

לצחוק או לבכות

אם המצב הפוליטי, מדיני ובטחוני מעייף אתכם, הנה שני ביטויים שלא כולם מכירים ושאולי יעלו חיוך על פניכם...

פצצות לגבות שייך למשפחת הביטויים העכשוויים המציינים דבר מה מדהים, מושך, מעורר התפעלות וכדומה, כמו סוף הדרך וחבל על הזמן. אישית, אני מתמוגג יותר מהביטוי רסיסים לריסים שאני מניח נוצר בהשראת "פצצות לגבות".


סבבה אגוזים הוא ביטוי משונה עוד יותר, שנתקלתי בשימוש אמיתי בו רק פעם אחת. הצירוף משמש לציון דבר מה נפלא או משובח, וכן לציון הסכמה נלהבת.

פרטים לגבי האטימולוגיה של ביטויי הסלנג האלה יתקבלו בברכה!

אתגר

כלכליסט?
לא פשוט היה למצוא שם מכוער יותר בלועזיותו לעיתון כלכלי מאשר "דה מרקר" של שוקן, אבל ידיעות הצליחו...

עוד שתי מילים

אנחנו עדיין בנושא דוח וינוגרד, כמובן.

אחת המילים הנפוצות בדוח היא תִכלוּל. נניח שלא הייתי מבין למה מתכוון הדוח והייתי בודק במילון את משמעות המילה, מה הייתי מגלה? ובכן, גם במילון אבן שושן המרוכז (2004) וגם ברב-מילים לא מצאתי את המילה, שמשמעותה אינטגרציה. האם המילה הפכה להיות תקנית לאחרונה? המילה שקיימת במילונים שלי היא כִּלּוּל.

בפרק 18, סעיף 10 אנו נתקלים במילה קאדר (קָדֶר, או קַדְר, מהמילה cadre). משמעות המילה בלשון הדיבור היא קבוצה של אנשים שנבחרו והכשרו לתפקיד מסוים. הדגש הוא על הסייג בלשון הדיבור. מוטב היה, כך נדמה לי, לבחור במילה אחרת או פשוט לשתמש במילה "קבוצה" שהייתה מתאימה בהחלט בהקשר בו מופיעה כאן המילה העממית קאדר.