עם לועז

אתר טקסט מפרסם את ההקדמה והפרק הראשון מספרו של גרשון שקד ז"ל זהות - ספרויות יהודיות בלשונות לעז שיצא בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

לכאורה אין נושא הרחוק יותר מתחומי העיסוק של הבלוג מאשר לשונות לעז, אך שקד מביא כמה דיונים מעניינים לגבי מקומה של העברית. הנה כמה קטעים קצרים מהפרק המתקשרים לדיונים שהתקיימו כאן לאחרונה על שימוש בלועזית, התפצלות השפה העברית לשפה קלאסית ושפת דיבור מודרנית ועוד.
את הספר עצמו טרם ראיתי, אך הפרקים באתר בהחלט מעוררי תיאבון.


שלום עליכם נולד ב-1859 בפרייסלב, כיום חמיילניצק, אוקראינה. גם הוא התחנך כיהודי מסורתי, אבל עיקר השכלתו היתה אירופית רוסית, ובניגוד לעגנון הכריע לטובת הכתיבה ביידיש (אף על פי שכתב בראשית דרכו גם בעברית, כשם שעגנון בראשית דרכו כתב ביידיש). הכתיבה ביידיש פנתה מטבע ברייתה לקהל יעד שונה, וקירבה אותו במודע או שלא במודע לאידאולוגיה של אוטונומיה תרבותית בגולה בנוסח מסורת ה'בונד', מפלגה שפרחה במזרח אירופה, ושרבים מחבריה היגרו לארצות הברית ונשארו גם שם נאמנים לרעיונות שאיגדו אותם בארצות מוצאם. וכך אף על פי ששלום עליכם עצמו היה ציוני מוצהר, מייצגת יצירתו את התרבות היידית האוטונומית של יהדות מזרח אירופה, גם כשזו נדדה אל מעבר לים. מעגלי הזהות של שלום עליכם הם אוקראינה, התרבות הרוסית ושפתה העממית של יהדות מזרח אירופה, שאותה נשאה מגולה לגולה. יצירתו אינה מבוססת על אינטר-טקסטואליות עמוקה בין המקורות. שלום עליכם כתב בעיקר על יהודים של כל ימות השנה ליהודים ששמרו על זיקה מסוימת למסורת. אמנם טוביה החולב שלו מצטט מן המקורות, אך האב-טקסט של יצירתו איננו הקנון שבכתב, אלא המסורת של חוכמת החיים שבעל פה של יהדות מזרח אירופה.

סופרת יהודית-אמריקנית אחרת, סינתיה אוזיק, מייצגת השקפת עולם אמריקוצנטרית, הגורסת שהאנגלית היא היידיש החדשה, והיא הלשון הלגיטימית של גולת הזהב החדשה. בהרצאה שנשאה במכון ויצמן בשנת 1970 (שאמורה היתה להתפלמס עם דברים שהשמיע בשנה הקודמת הוגה הדעות והמבקר היהודי-אנגלי ג'ורג' סטיינר) היא טענה תחילה, שמה שהיא מכנה 'עברית' איננה רק מערכת מסמנים, אלא מערכת המכילה תוכן.

העברית בעיניה היא לשון-על העשויה להתממש במערכות לשוניות שונות. אין להשוותה במסמניה לאנגלית, המורכבת מיסודות גרמניים ולטיניים, כי היא מכילה תכנים מוסריים שהם מעל ומעבר לכל שפה ולשון: "העברית היא לשון בת-מזל מבחינה אחרת; היא היתה המיכל המקורי של המהפכה במצפון האנושי, היא לימדה שפות אחרות את מה שהיא עצמה רכשה קודם לכן ברוב מכאוב: רצינות מוסרית [...] בגלל עוצמתם של הרעיונות בכתבי הקודש. אין לשון ושפה על פני אדמות שאינה 'דוברת עברית באמצעות הברותיה ואוצר לשונה שלה'." לפי דעתה, הקשר של יהודי ארצות הברית לזהותם היהודית מתבטא בלשונם. דבריה מבטאים צורך עמוק להצדיק את זהותה הכפולה, בלא שתבגוד בזהות היהודית היקרה לה. טיעון אחר שלה מתייחס ליהדות כתרבות אורחת בארצות הברית המארחת. נראה לה שדבריה עשויים או עלולים להפתיע את קוראיה, משום שהיא סבורה שלמרות היותה דור שלישי להגירה, עדיין לא הגיעה אל המנוחה והנחלה; היא אמנם הסתגלה לסביבתה, אך עדיין חשה בשוליים. בניגוד לסטַיינר, המנסה לוותר על ייחודה של הזהות היהודית בשם האוניברסליזם, שהוא בעיניו תורת האמת היהודית, תובעת אוזיק זיקה לשבט האתני. היא מביאה את הדברים הבאים משמו של סטיינר: "חסרון הבית הוא היתרון של מי שהוא חסר נשק וחסר אונים, ויש לו לפחות הכוח לחסל ללא נשק את נחש הלאומנות, ששמו הסודי הוא שבטיות אטוויסטית. [...] הגלות היא אפוא פרדוקסלית, הקרקע חסרת השורשים אך הפורייה של היהודי המהותי."...

בכל דיון בשאלת הזהות בספרויות יהודיות יש להבחין בין ספרות הכתובה באחת הלשונות היהודיות - עברית, יידית או לדינו - לבין זו הכתובה בשפת הארצות המארחות. בספרות הכתובה בלשון יהודית השפה היא גם תעודת זהות: העברית מכסה את כל שבטי ישראל; הלשונות האחרות הן כלי ביטוי של תת-קבוצות: היידיש של יהדות שמוצאה במזרח אירופה, והלדינו של קבוצות מסוימות שמוצאן ביהדות ספרד. הלכה למעשה נזקקו מרבית הדוברים ללשונות שונות (עברית, יידיש, לשון הארץ המארחת) לצרכים שונים (דיגלוסיה). הלשון הייחודית הפכה את הקבוצה האתנית לתת-קבוצה תרבותית בארצות המארחות. מי שכתב בעברית בשלהי המאה התשע עשרה ועד למאה העשרים ואחת זיהה עצמו כחלק ממסורת לשונית וסמיוטית, שיש לה יותר עבר רחוק מעבר קרוב (בעבר הקרוב הלשון היתה מוגבלת לצרכים ליתורגיים). בשלהי המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים היתה העברית שפת כתב, שעדיין לא 'עלתה' מן היד הכותבת אל הפה המדבר (אם להזדקק ללשונו של יעקב רבינוביץ) ועתידה מפוקפק.

יש להבחין בין העברית כמערכת מסמנים לבין העברית כמערכת תרבותית כוללת, שבה המסמנים אינם מסמנים מסומנים ממשיים בלבד, אלא מתייחסים אינטר-טקסטואלית לטקסטים קנוניים ולסמלים ולערכים מסורתיים (במובן הקרוב במקצת למשמעות שהקנתה ללשון סינתיה אוזיק). יש חוקרים ומבקרים הטוענים, שהספרות החדשה של בני 'דור בארץ' ו'דור המדינה' נזקקה ללשון העברית כמערכת מסמנים בלבד והתנתקה מן המטענים התרבותיים שלשון זו מכילה. אלי שביד, בעקבות קורצווייל, כינה תהליך זה "צער השורשים החתוכים" (שביד 1964, 202-224). כוונתו היתה שהספרות הישראלית הצעירה איבדה את הקשר הבלתי אמצעי אל המקורות הקנוניים ואל סמלי היסוד של המסורת, ניתוק שיצר ספרות ישראלית פחות 'יהודית' מזו של דורות קודמים.