משה ליב ליליינבלום: להרחבת השפה

הוויכוחים על חידושי מילים אינם חדשים... המאמר הזה, שנקודת המוצא הנכונה שלו היא ששפה היא יישות חיה ומתפתחת, עוסק בחידושי מילים מהם מסתייג המחבר מכל וכל.

המחדשים עליהם מדבר ליליינבלום מזכירים במשהו את האקדמיה ללשון העברית:

אך, לדאבון לב, לא עשינו ככה, וסופרים אחדים לקחו את הדבר הזה לאומנות להם, להיות בוראים ומחדשים על דעת עצמם. כאומנים, הם משתדלים להתהדר ולהתגדר באומנותם זו גם במקום שאין צורך בה. ולא עוד אלא שהדרכים שבחרו בהן להשיג מטרתם גם הן חדשות הן.

כמה מהדוגמאות אותן הוא מביא:

הנה, למשל, המלות החדשות: שעון, עתון, ירחון וכו', שנבנו מן השמות: שעה, עת, ירח. הוספת אותיות כאלה מצויה לרוב בשפת-עבר, אך תמיד אינן משנות את ההוראה העקרית של השם המקורי. השמות: עליון, אביון, פדיון, רצון, הרון, פקדון, כשלון, זכרון, יתרון, כשרון וכו' – יש להם ממש אותה ההוראה של המלות שמהן נגזרו, רק בשנוי פעל לשם או במשמעות צדדית לחזק או להחליש את המושג הכלול בהם. אם כן, המלות שעון, עתון, ירחון – אינן יכולות להורות על כלי המורה את השעות, על ספר היוצא לעתים ולירחים, כי אין לכלי ולספר שום ענין עם המושגים המפשטים: שעה, עת, ירח ויותר נכון להשתמש במלת שעון להוראת "שעה קטנה" (כמו "אישון", שלדעת איזו חכמים פירושו איש קטן), או להוראת הפנית הלב לאיזה ענין, מפעל "שעה" שבכתבי-הקודש, כמו: חרון, רצון, מן חרה, רצה.

כן המציאו כפל חצי המלה לסימן הקטָנה או חבה: כלבלב, חתלתול, גופיפים וכו'. אם גם נניח, כי המלות אדמדם, ירקרק, שחרחורת, יש להן באמת הוראת ההקטנה, הלא משום שלש מלות המיוחדות דוקא לצבעים אין עוד ראיה כי כן היא רוח השפה בנוגע לכל השמות; ומי יודע, אולי ההקטנה הרמוזה בכפל המלות ההן אינה מורה על הקטנה גופנית, רק על חלישות מפשטת, ויהיה אדמדם אודם חלוש...ומה תהיה שפתנו חסרה אם לא יהיו בה לא כלבלב, לא גופיפים...

למרבה המזל התוצאה החמורה ממנה מזהיר ליליינבלום לא קרתה,

אם באמת במשך הזמן תתקבל השפה הבזויה הזאת, המבולבלת והנלעגה, ותהיה לשפה חיה בפי אחינו באה"ק, אז מסופקני מאד אם יודעי השפה ואנשי הטעם ישמחו על "התחיה" הזאת ויכירו טובה לבעליה על חסדם עם שפתנו.

והיום המילים כלבלב ,שעון, ושאר המילים שהוא מזכיר נשמעות טבעיות לדוברי העברית, ממש כאילו הופיעו במקורות...

אליעזר בן-יהודה: המיבטא בלשון העברית

ובדבר השאלה המעשית – באיזו הברה היה ראוי לבחור בשעה שהתחילה הלשון להיות בפי הציבור היהודי בארץ-ישראל, הנה מפני סיבות וטעמים שאין כאן המקום לבארם נתקבלה אז ההברה המזרחית, והיא הברת הלשון החיה בארץ-ישראל, שכל מי ששמע אותה בפי הדור החדש השתומם על יופיה.

כדאי לקרוא את המאמר כולו.

רעיון נחמד

מטרת האתר הזה היא הקראה משותפת, ע"י מתנדבים, של ספרים שכבר אינם מוגנים על-ידי זכויות יוצרים, והפצתם כ-podcasts (הסבר על podcasting).

בצורה כזו ניתן להפיק במהירות יחסית מגוון רחב של ספרי אודיו.

אני מקווה לראות בקרוב פרויקט דומה שיתבסס על הטקסטים שנאספים בפרויקט בן-יהודה.

בלשנות עבור לא-בלשנים

יתכן שתמצאו עניין בסדרת המאמרים הזו.

(תודה לש.)

חתול?

השר כץ הציג היום את מה שהעיתונאים כינו "תיאוריית החתול" בעניין האפשרות שראש הממשלה יפרוש מהליכוד: אם זה נראה כמו חתול, ומיילל כמו חתול, זה כנראה חתול.

ואני שואל אתכם, מהיכן שר החקלאות שלף את החתול הזה? לא צריך להיות חקלאי מדופלם כדי לדעת שמדובר דווקא בברווז (עיתונאי, כשצריך).

הביטוי האמריקאי הוא,
if it walks like a duck, quacks like a duck, and looks like a duck, it must be a duck

ואם אנחנו בענייני ברווזים הרי שגרסא שנונה קצת יותר של הביטוי הקלישאתי משהו מיוחסת לדגלס אדמס.

בולשיט

עוד מילה חסרה? קראו את הרשימה המעניינת על ספרו של הרי פרנקפורט On Bullshit, ונסו לתרגם את הכותרת שלו לעברית...

מילים קרובות בעברית הן: שטויות, קשקוש ודברי הבל - אך אף אחת מהן לא משקפת נאמנה את המשמעות של המושג האנגלי.

ומה לגבי humbug, שמוזכרת במאמר? אולי נוֹכֵל ונוכלות.

מושג חשוב לא פחות מבולשיט, שקשה עוד יותר לתרגם לעברית, הוא bullshit detector אותו מכשיר (או חוש) שמאפשר לזהות בולשיט כשנתקלים בו. אולי אם יהיה לנו שם טוב למתקן הזה, נצליח קצת יותר במאבק הסיזיפי נגד הבולשיט המציף אותנו...

אנחנו לא לבד

תמיד שווה להזכיר שעברית היא לא השפה היחידה בישראל.

אחת התוצאות המצערות של תחית העברית בארץ היא איבוד הקשר לתרבויות לשוניות רבות, מכל רחבי תבל, שהגיעו ארצה עם גלי העלייה השונים.

שפת התנתקות

מהלך פינוי רצועת עזה, שזכה לכינוי ההתנתקות, יצר סביבו ביטויים והתנהגויות לשוניות, ככל מהלך ציבורי משמעותי. עוד יעבור זמן עד שמכלול הסוגיות הלשוניות הכרוכות בהתנתקות יחקר, אולם חשבתי שכדאי שננצל את האתר הזה בכדי לרכז את התופעות שנתקלנו בהן. להלן כמה תופעות שחשבתי שכדאי להזכיר, ואשמח אם תנצלו את איזור התגובות בכדי להוסיף תיעוד לאירועים לשוניים בעלי עניין.

האבחנה הראשונה נוגעת, כצפוי, למונח התנתקות עצמו. הבחירה במילה התנתקות לתיאור המהלך היא ככל הנראה (לפי הדיווחים בעיתונות) בחירה מודעת ביותר, של אנשי יחסי ציבור, שמטרתה למסגר את הדיון (עוד דוגמה למסגור, וראו דיון כאן בהקשר של ארה"ב), וליצור קונוטאציות חיוביות (שהרי "עזה" נתפסה כמקום שלילי ביותר - ולראיה ביטוי כמו "לך לעזה..", למשל - ומכאן שלהתנתק ממנה הוא מהלך חיובי). ניתן היה לבחור, כפי שעשו מתנגדי המהלך, מושגים בעלי קונוטאציות הפוכות ("גירוש", "נסיגה") או במילים בעלות מטען רגשי חלש יותר ("פינוי", וכד'). ההצלחה הלשונית הגדולה של המבצע היה השימוש הכמעט בלעדי במונח המגמתי "התנתקות".

ביטויים נוספים שזכו לפופולאריות: עוצרים רגע - חושבים מחדש; רגישות ונחישות; היה לא תהיה; יהודי לא מגרש יהודי.

תופעה נוספת הייתה החשיפה הבלתי רגילה של הציבור הרחב להגיה אשכנזית (מלעילית), שהופיעה בשירים אותם שרו מתנגדי ההתנתקות באסיפותיהם.

מושג ששמעתי שמזכירים אותו כמושג שהשתמשו בו, אך לא נתקלתי בו בעצמי הוא כתב מולבן.

המושגים אלימות, סירוב פקודה, ודמוקרטיה היוו שדה סמנטי נוסף בו נעשה שימוש רב. מובן שמושגים אלה הינם מושגים מורכבים, ולכן משמשים אמצעי נוח לצורך מניפולציה של דעת קהל (משני הכיוונים בוויכוח, כמובן).

כדאי בהזדמנות זו להזכיר שהמגזין "העין השביעית" הקדיש את גליון 53, ל-מילים מפוצצות: השיח התקשורתי על ההתנתקות.

אתם מוזמנים להשתמש באיזור התגובות בכדי לתעד תופעות לשוניות נוספות הקשורות למהלך ההתנקות. הבהרה חשובה: אין הכוונה לפתוח כאן דיון פוליטי, ותגובות שלא יהיו קשורות להיבטים לשוניים או שיהיו מתלהמות מדי לטעמי ימחקו!

תוספת: שכחתי להזכיר את ההתלהבות החדשה סביב המילה אתרוג. השימוש במילה הוא לציון משהו שיש לשמור עליו מכל משמר. כך למשל: העיתונאים מתייחסים לראש הממשלה כאל אתרוג. דהיינו, העיתונאים מגנים על ראש הממשלה באופן מופרז. אני סקרן לדעת מי התחיל עם השימוש הזה סביב אירועי ההתנתקות.

השיח הפוליטי: הדחת ראש הממשלה

במסגרת המאבק הפוליטי בליכוד בחרו אנשי שרון להשתמש במונח הדחה לתיאור הנסיון להקדים את מועד הפריימריז.

זו דוגמה נוספת, לשימוש מודע ומושכל במילים לצורך מיסגור הדיון (קביעת מסגרת, framing). במקרה זה, הכוונה היא לנצל את הקונוטציות השליליות שיש למילה "הדחה" (כגון "הדחה מקורס טיס", "מסית ומדיח") בכדי להשחיר את המהלך להקדמת הפריימריז.

מן הצד השני, כמובן, יש ניסיון מודע ומכוון ליצור מיסגור אחר לדיון, ולשם כך נעשה שימוש תדיר במושג "דמוקרטיה" ("בחירות הן מהלך דמוקרטי תקין ונורמאלי").

הקדמת בחירות היא כמובן מהלך יזום המשמש למטרה מסוימת, ואינו נייטראלי כפי שמשתמע מהשימוש בתיאור "הליך דמוקרטי", ומאידך החלפה מסודרת של יו"ר תנועה אינה, על-פניה, הדחה. על המאזין הזהיר לשים לב לנסיונות המיסגור של יועצי התקשורת, בכדי שיוכל לגבש לעצמו עמדה עצמאית.

חמוד

מהתפריט של הפאב קודה (רח' ריינס, תל-אביב):

להיות בקודה עולה 20, כולל משקה. כל משקה נוסף - 10, כולל להיות.

חמוד, לא?

(ידיעות אחרונות, 7 לילות)

המפלצת הלשונית

אהובנו מאיר שלו כותב השבוע במדורו בידיעות אחרונות: כבר כתבתי כאן על המפלצות הלשוניות "לבוא ולומר" ו"ללכת ולהגיד" הכובשות כאן כל חלקה טובה...

אפשר להבין את מאיר שלו: העילגות של הפוליטקאים שהוא מזכיר באמת גורמת לכאב שיניים. אבל ראוי לשאול מה המקור לצורות הלשוניות שכל כך מפריעות לו. לאיזה צורך הן משמשות את הדוברים?

האם השימוש בהן בה כתגובה להיעדר זמנים דקדוקיים עדינים מספיק בעברית?

הצורה "לבוא ולומר" מזכירה במעט את הצורה going to do שהיא צורת עתיד תקינה באנגלית. גם צורת העתיד הקרוב בצרפתית (futur proche) היא בעלת מבנה דומה. האם זה אך מקרה שהפוליטקאים אותם מזכיר שלו מוצאם מארצות שהיו במידה זו או אחרת תחת השפעה תרבותית (ולשונית) צרפתית?

הסבר אחר לצורות "לבוא ולומר" ו"ללכת ולהגיד" הוא שהן צורות הדגשה. בפרט, הן יוצרות רושם של פעולה אקטיבית של הדובר ("לבוא", "ללכת") - והאם אין זו מטרתם הסמויה של הפולטיקאים בכל דבריהם?