משה ליב ליליינבלום: להרחבת השפה

הוויכוחים על חידושי מילים אינם חדשים... המאמר הזה, שנקודת המוצא הנכונה שלו היא ששפה היא יישות חיה ומתפתחת, עוסק בחידושי מילים מהם מסתייג המחבר מכל וכל.

המחדשים עליהם מדבר ליליינבלום מזכירים במשהו את האקדמיה ללשון העברית:

אך, לדאבון לב, לא עשינו ככה, וסופרים אחדים לקחו את הדבר הזה לאומנות להם, להיות בוראים ומחדשים על דעת עצמם. כאומנים, הם משתדלים להתהדר ולהתגדר באומנותם זו גם במקום שאין צורך בה. ולא עוד אלא שהדרכים שבחרו בהן להשיג מטרתם גם הן חדשות הן.

כמה מהדוגמאות אותן הוא מביא:

הנה, למשל, המלות החדשות: שעון, עתון, ירחון וכו', שנבנו מן השמות: שעה, עת, ירח. הוספת אותיות כאלה מצויה לרוב בשפת-עבר, אך תמיד אינן משנות את ההוראה העקרית של השם המקורי. השמות: עליון, אביון, פדיון, רצון, הרון, פקדון, כשלון, זכרון, יתרון, כשרון וכו' – יש להם ממש אותה ההוראה של המלות שמהן נגזרו, רק בשנוי פעל לשם או במשמעות צדדית לחזק או להחליש את המושג הכלול בהם. אם כן, המלות שעון, עתון, ירחון – אינן יכולות להורות על כלי המורה את השעות, על ספר היוצא לעתים ולירחים, כי אין לכלי ולספר שום ענין עם המושגים המפשטים: שעה, עת, ירח ויותר נכון להשתמש במלת שעון להוראת "שעה קטנה" (כמו "אישון", שלדעת איזו חכמים פירושו איש קטן), או להוראת הפנית הלב לאיזה ענין, מפעל "שעה" שבכתבי-הקודש, כמו: חרון, רצון, מן חרה, רצה.

כן המציאו כפל חצי המלה לסימן הקטָנה או חבה: כלבלב, חתלתול, גופיפים וכו'. אם גם נניח, כי המלות אדמדם, ירקרק, שחרחורת, יש להן באמת הוראת ההקטנה, הלא משום שלש מלות המיוחדות דוקא לצבעים אין עוד ראיה כי כן היא רוח השפה בנוגע לכל השמות; ומי יודע, אולי ההקטנה הרמוזה בכפל המלות ההן אינה מורה על הקטנה גופנית, רק על חלישות מפשטת, ויהיה אדמדם אודם חלוש...ומה תהיה שפתנו חסרה אם לא יהיו בה לא כלבלב, לא גופיפים...

למרבה המזל התוצאה החמורה ממנה מזהיר ליליינבלום לא קרתה,

אם באמת במשך הזמן תתקבל השפה הבזויה הזאת, המבולבלת והנלעגה, ותהיה לשפה חיה בפי אחינו באה"ק, אז מסופקני מאד אם יודעי השפה ואנשי הטעם ישמחו על "התחיה" הזאת ויכירו טובה לבעליה על חסדם עם שפתנו.

והיום המילים כלבלב ,שעון, ושאר המילים שהוא מזכיר נשמעות טבעיות לדוברי העברית, ממש כאילו הופיעו במקורות...