המפלצת הלשונית

אהובנו מאיר שלו כותב השבוע במדורו בידיעות אחרונות: כבר כתבתי כאן על המפלצות הלשוניות "לבוא ולומר" ו"ללכת ולהגיד" הכובשות כאן כל חלקה טובה...

אפשר להבין את מאיר שלו: העילגות של הפוליטקאים שהוא מזכיר באמת גורמת לכאב שיניים. אבל ראוי לשאול מה המקור לצורות הלשוניות שכל כך מפריעות לו. לאיזה צורך הן משמשות את הדוברים?

האם השימוש בהן בה כתגובה להיעדר זמנים דקדוקיים עדינים מספיק בעברית?

הצורה "לבוא ולומר" מזכירה במעט את הצורה going to do שהיא צורת עתיד תקינה באנגלית. גם צורת העתיד הקרוב בצרפתית (futur proche) היא בעלת מבנה דומה. האם זה אך מקרה שהפוליטקאים אותם מזכיר שלו מוצאם מארצות שהיו במידה זו או אחרת תחת השפעה תרבותית (ולשונית) צרפתית?

הסבר אחר לצורות "לבוא ולומר" ו"ללכת ולהגיד" הוא שהן צורות הדגשה. בפרט, הן יוצרות רושם של פעולה אקטיבית של הדובר ("לבוא", "ללכת") - והאם אין זו מטרתם הסמויה של הפולטיקאים בכל דבריהם?