עברית שפה קשה

עברית, בדגש קל על עברית מדוברת בת זמננו

14.5.07

גרוסמן וניואנסים

הנאום שציטטתי בהודעה הקודמת אינו הפעם הראשונה שגרוסמן מדבר על אובדן ניואנסים. בנאום שהבאתי הוא מאשים את "הסכסוך", אולם בראיון ל 7 לילות מה-7/7/2006 (כלומר מלפני כמעט כשנה) הוא הציע ניתוח נוסף (או שונה) של התופעה:

"קשה לי עם זה שהשפה היא כבר לא שפה ניואנסים. בגל"צ בכלל התפתחה תת השפה של ההווה המוחלט. הכל מתרחש רק בהווה. המראיין אומר משהו כמו 'ואז, כשברור לך שהוא רוצה לאנוס אותך, את אומרת לו מה?', והמרואיינת המסכנה לא מבינה, כי היא חיה בזמן נורמלי, לא בזמן גל"צ. היא גם לא נורא רוצה לחזור לשם. אפשר לתת פרשנות מעמיקה למשמעות של זה, יחסינו המפוקפקים עם העבר והעתיד שלנו, היצמדותנו להווה, אבל בעיניי זו בעיקר מניירה שממחזרת את עצמה ומרדדת את המציאות. מה שקרה לפני שנייה זה הרי פאסה, אנחנו צריכים לגרור את האונס שלה עד המיקרופון, הכל חייב לקרות עכשיו."

קצת עצוב לי לראות עד כמה הניסוח כאן דומה לניסוח של הנאום האחרון. עצוב שאנשים מתחילים לדבר בקלישאות.

מה שיותר מטריד אותי הוא, כמובן, השאלה האם הניתוח שמציע כאן גרוסמן לגבי העברית בכלל, והגלצ"ית בפרט, משכנע. התשובה הקצרה היא שאותי זה לא משכנע. ניתוחים מהסוג הזה תמיד נראים לי פשטניים.

ראשית, נשים לב שיש זמן סיפורי. כך למשל, סיפורים רבים נכתבים בזמן עבר, ואנחנו כקוראים "נכנסים" לזמן הסיפורי ומבינים אותו כסוג של הווה סיפורי. עד כדי כך שבשפות שונות יש זמנים דקדוקיים שמשמשים לציון העתיד של העבר, כדי שאפשר יהיה לדבר בלשון עתיד בתוך סיפור הכתוב בזמן עבר. מכאן שהזמן הדקדוקי והזמן הפסיכולוגי, אם אפשר לכנותו כך, אינם חופפים כדבר שבשגרה, ולכן לא צריכים להיות מוטרדים יתר על המידה מתופעות כאלה, אלא אם יש סיבה טובה לחשוב שהדוברים לא מבינים את המבנה הטמפורלי של התיאור, או שהם מייחסים לו משמעות רגשית שגויה בגלל הזמן הדקדוקי.

זה מביא אותנו לטענה שניה של גרוסמן: "היא לא רוצה לחזור לשם", הוא אומר. אלא שאם כך הדבר הרי שיש סיבה ברורה לשימוש של המראיין בזמן הווה. הוא יוצר כך קונקרטיזציה של האירוע, והופך אותו ליוצר מוחשי עבור המרואיינת והמאזינים. ייתכן שרצוי לא לעשות זאת כאשר מראיינים על אונס, אולם מעבר לדיון האתי הרי שמדובר בשימוש אפקטיבי בשפה - בדיוק ההיפך מאובדן ניואנסים. כלומר אין כאן רידוד של המציאות (לפחות לא של המציאות הקומוניקטיבית).

אפשר לדון בכך ארוכות, ואתם מוזמנים להביע את דעתכם על טענתו של גרוסמן. אישית, כאמור, אינני סבור שיחסינו המפוקפקים עבר העבר והעתיד הדקדוקיים - אם הם אכן כאלה - משקפת בהכרח את הבעיות שיש לנו עם העבר והעתיד. כבודן של הבעיות הללו במקומו, אך השתקפותן בשפה, אם בכלל, תבוא לידי ביטוי בתופעות אחרות. אני מסכים עם גרוסמן שמדובר בעיקר במניירה - וכמו כל מניירה היא יכולה להיות מעצבנת ונדושה, אולם אני לא רואה סיבה לחשוב שהיא באמת מרדדת את המציאות.

5 תגובות

Anonymous ronika כתב

יש משהו בדבריו של גרוסמן. אל לנו לשכוח כי הרדיו כמו הטלויזיה משפיע על השפה המדוברת של דור שלם שאינו יודע ויכול להתבטא כראוי. כמורה אני מבחינה בכך מידי יום.

8:51 לפנה״צ  
Blogger אהוד כתב

תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

9:26 לפנה״צ  
Blogger אהוד כתב

טענתו של גרודמן הייתה ספציפיצת בהרבה, ועסקה בשימוש בהווה דקדוקי.
על העובדה שאמצעי התקשורת משפיעים על השפה (בין אם לטוב או לרע), אין כמובן מחלוקת.

9:27 לפנה״צ  
Blogger illan כתב

איזה שטויות הוא מדבר... (הדגמתי טוב את ההווה? :-) )

ועכשיו אני אענה בתצורה התחבירית שהמנחה שלי (פרופ' שלמה יזרעאל) כ"כ אוהב:

גרוסמן - בלשן הוא לא!

2:22 אחה״צ  
Blogger אהוד כתב

נדמה לי שאני אמרתי בנימוס את אותו דבר :-)

אתה הדגמת את "ההווה הנצחי", אני מניח...

3:45 אחה״צ  

הוסף רשומת תגובה

<< Home