"הדיבר האחד עשר"

שחר אילן כותב בהארץ אתמול על פראייריות ועל המושג פראייר בכלל. עיקר הרשימה מוקדש למחקר של ד"ר לינדה-רנה בלוך מבר-אילן. לצערי, עושה רושם שהרשימה אינה זמינה באתר הארץ. הנה כמה פרטים מעניינים מתוכה.

אחד מתלמידה של בלוך פנה לאקדמיה במטרה לברר מדוע היא אינה נותנת דעתה למילה פראייר, ואינה ממסדת אותה. התשובה שהתקבלה: "כמובן, המילה פרייר היא מילת סלנג שאולה מיידיש, ואינה ראויה ללשון הדיבור. בעברית הרשמית אפשר לומר על פי ההקשר 'תמים', 'פתי' או 'מנוצל לרעה'". כותב שחר אילן: "זה כמובן בכלל לא דומה לפראייר". הוא צודק. אלא ששום תרגום או עברות לא ישאיר את אוסף המשמעויות והקונוטציות של המילה. כל שהאקדמיה יכולה לעשות הוא לקבוע שהמילה היא מילה תקנית בעברית. אבל בעצם, אולי מוטב שהמילה תישאר במקומה.. היא מסתדרת שם לא רע. היא בהחלט לא יוצא פראיירית מהסיפור הזה.

בלוך אספה במחקרה למעלה מאלף מאמרים ופרסומים שעוסקים בפראייר. אני מניח שבתופעה, ולא במילה... ב"הארץ" פורסמו בעשור האחרון יותר מאלף רשימות שבהן מופיעה המילה פראייר.

בלוך מוצאת חמישה מרכיבים המאפיינים את תרבות ה-רק לא פראייר (אני הייתי מעדיף להשתמש בניסוח לא לצאת פראייר, אגב): העצמת האגו והכבוד, התעלמות מחוק ומכללים, אינדיווידואליזם נטול אחריות, תחרות ומצ'ואיזם.

אני לגמרי לא משוכנע לגבי הניתוח הזה. בכל אופן מעניין לשאול האם משהו היה משתנה אם לא הייתה קיימת מילה. האם אפשר להיות פראייר כשאין מושג לתיאור התופעה? נדמה לי שלא.