אשה בורחת מבשורה
ספרו של דויד גרוסמן אשה בורחת מבשורה הוא אחד הספרים הטובים שנכתבו בעברית המודרנית, אם לא הטוב שבהם. לא אומר עליו הרבה, בתקווה שמי שטרם קרא יסתקרן ויקרא.
כמו בספרו של עמוס עוז העברית היא גם כאן אחת הדמויות בסיפור. שני פנים לכך: גיבוריו של גרוסמן אוהבים וחוגגים את השפה, ומשחקי מילים מלווים את הקריאה בספר. אך לא די בכך. עלילת הספר מתרחשת על פני השנים שבין 1967 ועד ימינו אנו, והעברית, על ניביה והאלוזיות התרבותיות שבה, משתנה עם השנים.
אם נוסיף לכך את היופי הקסום שיש בשימוש הטבעי של גרוסמן בעברית ואת העושר הלשוני של הספר, הרי שהספר הוא מתנה לאוהבי השפה, ממש כשם שהוא מתנה לכל אוהב ספרות.
עלילתו הקשה של הספר, לא כל שכן המציאות הקשה החודרת ומתכתבת ללא הרף עם המתרחש בספר, הופכת את הקריאה בספר לחוויה הופכת מעיים לעתים. אך כזו היא ספרות גדולה.
לא אתלוש ציטוטים מהספר, ואוציא דבר מהקשרו. יופיו של הספר הוא על מכלול הרבדים שבו, והתפתחות העלילה והדמויות לאורך ציר הזמן. אסתפק לכן רק בציטוט קטן אחד, שהלשון והדמויות מתערבבים בו יחד.
כבר החלטתי שהשם שלו יהיה עופר. היו שמות אחרים שחשבתי עליהם בהיריון, אבל ברגע שראיתי אותו, ידעתי שהם לא מתאימים. לא גיל ולא אמיר או אביב. יותר מדי חיריקים יש בהם, והוא נראה לי ילד של חוֹלָם, שלו ואפילו קצת כבד-ראש (אבל גם עם טיפה ריחוק מהורהר, ומתבונן כזה, של סֶגול). אמרתי לאילן: עופר. והוא הסכים מיד. ראיתי שאני יכולה לקרוא לו גם מלכיצדק או כדרלעומר, ואילן יקבל הכל, וזה לא מצא-חן בעיני, כי אני מכירה קצת את אילן, וצייתנות היא לא הצד החזק שלו, וגם הייתי חשדנית, כזכור.
חובבי גרוסמן ישמו לדעת שהרצאות שניתנו ביום העיון לכבודו של הסופר דויד גרוסמן, שנערך בתחילת יולי מטעם החוג לספרות ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית זמינות לצפייה.
כמו בספרו של עמוס עוז העברית היא גם כאן אחת הדמויות בסיפור. שני פנים לכך: גיבוריו של גרוסמן אוהבים וחוגגים את השפה, ומשחקי מילים מלווים את הקריאה בספר. אך לא די בכך. עלילת הספר מתרחשת על פני השנים שבין 1967 ועד ימינו אנו, והעברית, על ניביה והאלוזיות התרבותיות שבה, משתנה עם השנים.
אם נוסיף לכך את היופי הקסום שיש בשימוש הטבעי של גרוסמן בעברית ואת העושר הלשוני של הספר, הרי שהספר הוא מתנה לאוהבי השפה, ממש כשם שהוא מתנה לכל אוהב ספרות.
עלילתו הקשה של הספר, לא כל שכן המציאות הקשה החודרת ומתכתבת ללא הרף עם המתרחש בספר, הופכת את הקריאה בספר לחוויה הופכת מעיים לעתים. אך כזו היא ספרות גדולה.
לא אתלוש ציטוטים מהספר, ואוציא דבר מהקשרו. יופיו של הספר הוא על מכלול הרבדים שבו, והתפתחות העלילה והדמויות לאורך ציר הזמן. אסתפק לכן רק בציטוט קטן אחד, שהלשון והדמויות מתערבבים בו יחד.
כבר החלטתי שהשם שלו יהיה עופר. היו שמות אחרים שחשבתי עליהם בהיריון, אבל ברגע שראיתי אותו, ידעתי שהם לא מתאימים. לא גיל ולא אמיר או אביב. יותר מדי חיריקים יש בהם, והוא נראה לי ילד של חוֹלָם, שלו ואפילו קצת כבד-ראש (אבל גם עם טיפה ריחוק מהורהר, ומתבונן כזה, של סֶגול). אמרתי לאילן: עופר. והוא הסכים מיד. ראיתי שאני יכולה לקרוא לו גם מלכיצדק או כדרלעומר, ואילן יקבל הכל, וזה לא מצא-חן בעיני, כי אני מכירה קצת את אילן, וצייתנות היא לא הצד החזק שלו, וגם הייתי חשדנית, כזכור.
חובבי גרוסמן ישמו לדעת שהרצאות שניתנו ביום העיון לכבודו של הסופר דויד גרוסמן, שנערך בתחילת יולי מטעם החוג לספרות ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית זמינות לצפייה.
0 תגובות
הוסף רשומת תגובה
<< Home