כובשים ונכבשים

בדרך כלל מקובל לחשוב שעמים נכבשים לומדים את שפתם של הכובשים, ואילו הכיוון ההפוך נדיר הרבה יותר. הסיבות לכך ברורות - לנכבש יש תועלת מלימוד השפה ההגמונית, ואילו לכובשים יש צורך מועט בלבד בהיכרות עם שפתו של העם הכבוש (לצרכי מודיעין למשל, כפי שהזכרנו כאן בעבר).

סיפורה של העברית המתחדשת מורכב מעט יותר, שכן מחדשי השפה גילו עניין רב בשפות שמיות אחרות בכלל, ובערבית בפרט. יותר מכך, היכרות עם העם הערבי שישב בארץ (עד כדי חיקוי מנהגיו) נתפסה כחלק מחזרת העם לשורשיו בעיני קבוצות ציונות מסוימות.

מאז 67' מהלך הדברים השתנה, כמובן. נדמה שבמידה רבה הטענה המסורתית נכונה: רבים יותר מהפלסטינים יודעים עברית בהשוואה לאחוז דוברי הערבית בקרב הישראלים היהודים.

בעמוד המעניין הבא יש מידע רב על לימוד שפות, כולל דיון על שאלת רכישת שפתו של הכובש על-ידי העם הנכבש.

יהיה מעניין, אגב, לשמוע מה דעתכם על העצות המופיעות בעמוד זה לגבי לימוד שפות זרות.