אפס מאופס

אם בקללות עסקינן, הרי שמאיר שלו מפנה השבוע את תשומת ליבנו לכינוי החיבה שהעניק דני יתום לעמיר פרץ: "אפס מאופס".

אפס מאופס או לחילופין "אפס גמור" הם כינויים שמשמעותם שאדם הוא חסר כל חשיבות וערך.

הצורה "אפס מאופס" היא משונה משהו, שהרי אם מישהו הוא אפס, אז למה צריך לאפס אותו (= להפכו לאפס)? בפסח שרנו "אחד אלוהינו" אבל איש לא אומר "אלוהים הוא אחד מאוחד". גם לא נשתמש בצורות כמו "גדול מגודל" וכדומה.

מטרת השימוש הכפול בשורש א.פ.ס היא כמובן הדגשה. הכפלה משמשת לעתים קרובות לצרכים של הדגשה: "אני רוצה שהחדר יהיה נקי ומצוחצח", "מזג האוויר יהיה שרבי וחם" ועוד.

ובכל זאת מעניין להתייחס ספציפית ל"אפס מאופס". הפועל "לאפס" משמש בכמה משמעויות: (1) לכוון מכשיר ("לאפס שעונים"), (2) לכוון כלי נשק ("איפוס כוונות"), (3) להפוך לבלתי חשוב ("הצונאמי מאפס את טרדות היום יום") ו-(4) להחזיר מישהו לשיווי משקל נפשי ("אתה צריך להתאפס!").

המשמעות השלישית היא הקרובה ביותר למשמעות בצירוף "אפס מאופס", למרות שברור שהביטוי נוצר מהכפלת התואר "אפס" ולא מהשימוש הנדיר למדי בפועל "לאפס" במשמעות זו. המשמעות הזו נמצאת ברקע ומוסיפה ל"אפס מאופס" את התחושה של חוסר חשיבות קיצוני. לא רק שערכו או שוויו של האדם הוא אפס, אלא גם שחשיבותו לעולם היא אפסית.

זה אינו מקרה, כנראה, שהפועל "לאפס" חביב על אנשי צבא, שרגילים אליו מהעיסוק בכלי נשק. הם רגילים לצורה האקטיבית ("לאפס את מישהו", "לאפס את הנשק"), וייתכן שלכן הצורה הסבילה בצירוף "אפס מאופס" נשמעת להם חזקה ותקיפה יותר, מה שאולי תורם לאפקט ההדגשה של הצורה המוכפלת.

המילה "אפס" כשמיוחסת לאנשים היא לא נעימה באופן קיצוני, אך מסיבה כלשהי שימוש זה הפך לפופולארי. כך למשל באוסף לא קטן של שירים ופזמונים ("אני אפס" של בן ארצי, למשל) וביצירות ספרות נוספות ("אפס בר אפס" אצל ביאליק, "אפס אפסים" אצל משה שמיר). בעבר עסקנו בביטוי מי אפסיים שמשמעותו שונה אך נהנה מאותן הקונטאציות.

מעניין לציין ש"אפס מאופס" אינו העלבון היחיד המבוסס על הכפלה. אם דרושים לכם תחליפים תוכלו תמיד להשתמש ב"טיפש מטופש" וב"חמור חמורותיים" (שאפילו מופיע בתנ"ך)...