רק על עצמי לספר ידעתי

קוראים יקרים הסבו את תשומת ליבי לכך שבשום שלב לא טרחתי לספר על עצמי, ולהצדיק את האמון המלא שאתם נותנים לתובנות שלי בעניין עברית, ולעצות השימוש שאני נותן מדי פעם.

ובכן, למען הגילוי הנאות, ולאור כך שכנראה לפחות שניים שלושה אנשים כבר קוראים את בלוג הזה, הנה כמה עובדות רלוונטיות.

א. אין לי שום השכלה פורמאלית בענייני לשון ו/או הלשון העברית (למעט תעודת בגרות...)
ב. השכלתי האקדמית היא במדעי המחשב.
ג. עברית היא שפת האם שלי.
ד. אין לי, וככל הנראה לא יהיה לי בקרוב, שום קשר לאקדמיה ללשון העברית. (כפי שניתן לראות מחלק מהדברים שכתבתי כאן, אני לא מעריץ גדול של הגוף הזה.)

מאידך, על-מנת לא להטעות את הבריות יותר ממה שממש נחוץ, אני מקפיד לבדוק במילונים ומדריכים שונים ולהתייעץ עם אנשים משכילים לפני שאני כותב כאן את דעתי האישית.

בהזדמנות זו כדאי אולי להגיד משהו על השקפתי לגבי הוויכוח הנצחי של "נכון/לא נכון" בשפה, ולגבי השאלה האם התפקיד שיש לעוסקים בלשון (ולגופים כמו האקדמיה) הוא לתאר את השימוש בשפה כפי שהוא, או לכוון ולקבוע כללי שימוש "נכונים".

ובכן, באופן כללי אפשר לומר שאני חסיד גדול של ראיית שפה כדבר חי ומשתנה, ולא כאוסף קפוא ומאובן של כללים. רוב רובם של דוברי העברית "טועים" לפחות אחת לשני משפטים. האם זה אומר שם לא "יודעים עברית"? אולי. אבל כפי שאמר לי מישהו הוא "כבר ראה דוקטורים שטועים בין שניים לשתיים" (ולא סתם אלא "דוקטורים חכמים" הוא מיהר להוסיף).

ההחלטה איזה כללים לשוניים חשובים יותר ואיזה חשובים פחות היא בעיקרה בחירה סגנונית, וקשורה לרקע תרבותי וטעם אישי.
מאידך, כדי לטעות בהנאה ובכוונה צריך לדעת ולהבין את השפה בה משתמשים. זו אחת הסיבות שבשבילה אנחנו כאן. ככל האפשר אני משתדל להבהיר מתי אני מתאר את השקפתי האישית ומתי אני מתייחס לכללים "רשמיים". הבחירה האישית שלי היא, בד"כ, לטעות רק היכן שיש לטעות טעם וצבע שמוצאים חן בעיניי, סתם טעויות לא שוות את המאמץ.

דוגמה חביבה עלי למגפת ה"עברית התקנית" היא "תיקוני יתר" בהם אנשים מתעקשים לתקן את עצמם ואחרים, ולהימנע משימוש בצורת דיבור שהיא למעשה תקנית לחלוטין (ראו למשל את ההודעה על "למלא"/"למלאות"). החיבה של לאנשים העוסקים בלשון לתקן אחרים, מעידה על אופי בעייתי משהו, וגרמה לכך שדוברי עברית רבים מרגישים חוסר בטחון מוחלט בכל הנוגע לשפת אימם ("נידון" או "נדון" של מכתב? "במידה ש.." או "במידה ו.."? "אם" או "באם"?)
אני חושב שזה מצב דברים מגוחך, שמביא לכך שאנשים עושים יותר טעויות ממה שצריך ומפחדים להשתמש בשפה עשירה מתוך פחד שבטעות ימעדו וישתמשו בצורה לא תקינה זו או אחרת.

חלקנו לא יהיה עם הקדפנים הללו! שפה היא "רכושם" של הדוברים בה, והם רשאים לעשות בה כרצונם! איפה נהיה בלי משחקי מילים, טעויות הגייה, התחכמויות לשוניות, סוגי סלנג שונים, חידושים מקומיים וכד'?! פשוט נמות משעמום.

אבל, בדיוק מאותה סיבה, זכותנו גם לנסות להכיר את השפה שלנו יותר טוב, להרחיב את אוצר המילים שלנו, ולדעת את המקור של תופעות לשוניות מעניינות.

השילוב של שני הרעינות הללו הוא שמנחה אותי בכתיבת הבלוג הזה.