לא לשכוח

ההבדלים הקטנים בין שפות הם לפעמים מוזרים ביותר... לפעמים ההבדלים כל כך דקים שכמעט שלא מרגישים בהם. הנה דוגמה אחת.

נתבונן בדיאלוג הבא:

- איך קוראים לאשתו של ראש הממשלה?
- אני לא זוכר.

המשיב יכול היה גם להגיד "שכחתי" (בלשון עבר), אך לא מקובל בעברית לומר בהקשר כזה "אני שוכח" (לשון הווה). זמן הווה, הזמן בו משתמשים בניסוח "אני לא זוכר", ושלכאורה דרוש כאן (שהרי הדובר לא זוכר כעת את התשובה) אינו בשימוש. "אני שוכח" בלשון הווה בעברית משמש לתיאור מצב עניינים שגרתי, או קבוע: אני שוכח תמיד איפה המפתחות, מאז האלצהיימר אני שוכח פרצופים.

באנגלית המצב שונה. מקובל בהחלט להשתמש בפועל to forget בלשון הווה (present simple) כדי לציין שלא זוכרים דבר מה בעת הדיבור.

What is the name of the president's wife?
I forget, but I think it starts with an L.

לא רק שהישראלי בדרך כלל לא ישתמש בניסוח כזה בגלל שבעברית לא משתמשים בצורה זו (ולמרות שהוא מכיר, כמובן, את ההטיה של הפועל בזמן הווה), לעתים נשמע I forgot בהקשרים כאלה, למרות שבצעם זו צורה פחות "הגיונית". מוטב, לכן, לדבוק בנוסח I don't remember.

לאוזן שלי לפחות הניסוח I forget בהקשרים כאלה נשמע תמיד משונה, ולוקח לי רגע להבין מה מפריע לי. זה לא שדובר האנגלית מנסה לומר אמירה כללית ועמוקה, אלא פשוט שיש כאן הבדל כאן ומוזר בין השפות...