עוד על שמות

בספרו לא, אדוני הנציב! מספר יצחק גל-נור את הסיפור הבא על מדיניות עִברוּת השמות של נושאי תפקידים בכירים בשירות המדינה,

ללסקוב [שהתמנה לרמטכ"ל] הייתה בקשה דומה [לבן-גוריון]: לשמור את שם משפחתו בגלל הוריו. בתשובתו מרצה בן-גוריון על תולדות השפה העברית: אליעזר בן-יהודה, מלחמת השפות, מרכזיותה של השפה בתולדות עמנו - בקיצור דיסרטציה שלמה על העברית כעמוד השדרה של התחייה הלאומית, וכפיקדון שיש לשמור עליו מכל משמר מפמי הלעז המחריב וההורס. כשהגעתי לסוף החלק הזה במכתב, הייתי משוכנע שבן-גוריון השיב לו בשלילה, ואף תמהתי מה היה שמו (של לסקוב) בעברית, ומדוע נודע רק בשמו הלועזי. בשורות האחרונות במכתב נאמר: "מצוות כיבוד אב ואם, ומצוות כיבוד העברית - כיבוד הורים גובר. שלך, דוד בן-גוריון." איזה מכתב, איזו עברית ואיזה נימוק!

ספרו של גל-נור, אגב, מומלץ לכל מי שסקרן לגבי התנהלות הממשלה, הכנסת והשירות הציבורי בארץ.