שתיים קטנות (משניים לא כל כך קטנים)

התוכנית של לונדון וקירשנבאום (על השם "לונדון את קירשנבאום" בפעם אחרת) סיפקה בימים האחרונים מגוון של דוגמאות ושאלות שקשורות לענייני שפה בכלל ועברית בכלל. הנה שתיים מהן.

לכבוד חג הסוכות עסקו בתוכנית בשאלה מדוע בסוכות, חג שבו אנו נדרשים לשמוח, קוראים את מגילת קהלת שאינו ידוע בחדוות החיים הרבה שבו ("הבל הבלים הכל הבל, ואין חדש תחת השמש" אם לבחור את שני הציטוטים המוכרים ביותר).
לאלופן הוזמן "עמית מחקר" ממכון שלם שכתב מאמר בנושא שמופיע בכתב העת "תכלת". את המאמר טרם ראיתי, אך הנה עיקר ההסבר כפי שהבנתי מהראיון. ספר קהלת עוסק בזמניות ובהיותנו בני תמותה. ומדוע זמניות? שהרי משמעות המילה "הבל" איננה המשמעות המוכרת, אלא שהמילה באה לתאר זמניות. מדוע משמעות זו מתאימה למילה "הבל"? שכן הבל המקראי (אחי קין) היה האדם הראשון שאנו למדים על מותו, ואף יותרמכך - הבל לא השאיר אחריו שום שריד או זכר, מפעל או הישג.
ומה הקשר לסוכות? סוכות הוא חג המדגיש את הזמניות, ולראיה הסוכה שהיא מבנה זמני.

אני מניח שבמאמר יש ביסוס יסודי יותר למכלול הטענות האלה...

ארוע לשוני נוסף היה כאשר ירון לונדון רצה לבקש ממרואינת שתחדד ותתקן את תיאור הדברים שהוא נתן בפתח הראיון, וכשלא מצא מילה מתאימה פנה אליה בבקשה "דייקי אותי" מלשון "תקני אותי".
אלא, כמובן, ש"דייק" הוא פועל עומד ולכן אסור לומר "דייקי אותי" (וגם לא "דייק את המסמך"). היצירתיות הלשונית של לונדון היתה נחמדה. כצפוי, הוא התאהב מייד בחידוש של עצמווהמשיך להשתמש בצורה השגויה לכל אורך הראיון...